כשרותו המשפטית של הסומא

על-פי שיטת המשפט הנוהגת הלכה למעשה בישראל, הכל כשרים להעיד, כולל מי שאינו שפוי בדעתו, והשופט היושב בדין צריך להחליט מהו משקלה הראוי של עדותו
מאמרים תגובות
סוגי העדות - רקע

לדיני הראיות יש חשיבות רבה במערכת המשפט. הראיות הן אמצעי הוכחה שבית המשפט אמור להכריע על פיו את הדין. דיני הראיות הם קובץ הוראות הקובעות כיצד מוכיחים עובדות בבית המשפט1]. העדות משמשת כראיה הטובה ביותר. לכן מוסד העדות מהווה נדבך חשוב ובלתי נפרד ממערכת דיני הראיות של המשפט בכלל והמשפט העברי בפרט[2].

במשפט העברי יש שני סוגי עדות: עדות המובאת לבית הדין להוכחת עובדה מסוימת; ועדות קיום, שהיא חלק בלתי נפרד של עובדה מסוימת. עדות קיום יוצרת את העובדה, ובלעדיה אין לעובדה קיום משפטי עצמאי. דוגמה מובהקת לעדות קיום היא עדות הקידושין, משום שקידושין שלא בפני שני עדים הם חסרי תוקף משפטי, אף אם יודו שני בני הזוג בקיומם[3].

פסלות עדים במשפט העברי והישראלי

כדי לצמצם את האפשרות שיטעו העדים בעדותם או שישקרו, קבע המחוקק העברי רשימת פסולי עדות הכוללת את החשודים לשקר ואת הצפויים לטעות.

וכבר מנה הרמב"ם עשרה מיני פסלות[4] שניתן לסווגם לארבע קבוצות[5]:

א. הפסולים מחמת גופם: הסומא, החרש, האילם, השוטה והאישה.
ב. הפסולים מחמת רשעות: עוברי עברה למיניהם, הבזויים, העבדים והנכרים.
ג. הפסולים מחמת קרבה: מצד האב, מצד האם ומחמת אישות.
ד. הפסולים מחמת נגיעה בדבר.

בעניין זה יש הבדל מהותי בין המשפט העברי לבין החוק במדינת ישראל. במשפט העברי יש רשימה של פסולי עדות, שאסור לקבל מפיהם עדות בבית הדין, ואילו בסעיף 2 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הכול כשרים להעיד. וזה לשון החוק:

הכל כשרים להעיד בכל משפט, בכפוף לאמור בסעיפים 3 ו-4, ואין אדם פסול להעיד מפני שהוא בעל דין בתובענה אזרחית, או מתלונן או נאשם במשפט פלילי, או מפני שהוא מעבידו, עובדו, בן זוגו או קרובו של התובע, המתלונן, הנתבע או הנאשם, או מפני שהורשע או נושא עונש על עבירה.

ומצאנו רק ארבעה חריגים לכלל זה שבחוק הישראלי: שניים מכוח החוק, בני זוג והורים וילדיהם בהליך פלילי (סעיפים 4-3 לפקודת הראיות); ושניים מכוח ההלכה הפסוקה, שופט אינו כשר להעיד על דבר שטיפל בו כשופט[6], ושותף לעברה שדינו טרם הוכרע אינו יכול להעיד מטעם התביעה נגד שותפו לה[7].

פסלות הסומא לעדות - עיקרון הידיעה

ההלכה בדבר פסלות הסומא לעדות נלמדת בתוספתא מן הפסוק האמור בפרשתנו: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לוא יגיד ונשא עונו" (ויקרא ה, א). וזה לשונה:

"ושמעה" - להוציא את החרש. "או ראה" - להוציא את הסומא. "או ידע" - להוציא את השוטה. "אם לא יגיד ונשא עונו" - להוציא את האילם. אילו דבר הראשונים. ר' עקיבא אומר: "ודרשת וחקרת ושאלת היטיב" (דברים יג, טו) - וכי יש דורשין לחרשים ויש חוקרין לשוטים?! תלמוד לומר: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב). כדיני נפשות כך דיני ממונות. מה דיני נפשות לעדה ולעדים אף דיני ממונות כן[8].

על-פי הנאמר בתוספתא שהבאנו לעיל, הסומא פסול לעדות לעולם. ואולם מצינו במקום אחר בתוספתא הבחנה בין עד שהיה סומא בזמן האירוע לבין עד שהוא סומא בשעת מתן העדות. וזה לשונה[9]: פיקח ונתחרש וחזר ונתפקח, נסתמא וחזר ונתפתח, שפוי ונשטתה וחזר ונשתפה - כשר. זה הכלל: כל שמתחילתו כשר וסופו כשר - כשר. תחילתו וסופו פסול או תחילתו פסול וסופו כשר - פסול.

נמצא שמי שהיה פיקח, הן בזמן האירוע הן בזמן העדות, כשר לעדות, אף אם בתקופת הביניים איבד את מאור עיניו לזמן מה; ואילו מי שהיה סומא בזמן האירוע פסול לעדות אף אם הוא פיקח בזמן העדות. אולם אין התוספתא עוסקת בדינו של מי שהיה פיקח בזמן האירוע והוא סומא בעת מתן העדות.

ואמנם יש מחלוקת אמוראים בשאלה זו. וזה לשון התלמוד במסכת בבא בתרא[10]:

שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא [את ההלכה]: היה יודע לו בעדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא - פסול. ושמואל אמר: כשר, אפשר דמכוין מצרנהא [=אפשר שיודע לתאר את גבולותיה]. אבל גלימא [=בגד] - לא. ורב ששת אמר: כשר [להעיד אף על בגד], אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו. אבל נסכא [=מטיל כסף או זהב] - לא. ורב פפא אמר: אפי' נסכא [כשר להעיד], אפשר דמכוין מדת משקלותיו.

נמצא שהאמוראים חלוקים בשאלת עדות מי שנתעוור לפני שמסר את עדותו, אך הם מסכימים בעניין אחד: המבחן לכשרות העד או פסלותו הוא מידת יכולתו לתאר במדויק את מה שראה בזמנו. אם הוא יכול לעשות זאת, הרי הוא כשר לעדות; ואם אינו מסוגל לכך, הרי הוא פסול לעדות. לכן, לשיטת ר' אבא, עד שנסתמא אינו כשר להעיד על גבולות חלקת הקרקע של חברו, כיוון שלדעתו אינו יכול לתת תיאור מדויק של גבולותיה. אך לשיטת שמואל, כיוון שהוא יכול לתאר את גבולותיה מן הזיכרון, הרי הוא כשר לעדות.

זוהי גם נקודת המחלוקת בין שמואל לרב ששת בעניין גלימה, ובין רב ששת לרב פפא בעניין מטיל כסף או זהב. דומה אפוא שהאמוראים הללו מסכימים שמי שהיה פיקח בשעת האירוע ונסתמא קודם למתן העדות, אך הוא יכול לתאר במדויק את פרטי המקרה, שהוא כשר לעדות.

אלא שהתלמוד מסתמך על ברייתא ודוחה את שיטתם של האמוראים הללו. וזה לשונו[11]:

זה הכלל: כל שתחילתו או סופו בפסלות - פסול. תחילתו וסופו בכשרות - כשר. תיובתא דכולהו תיובתא [=הפרכה נגד שיטת כל האמוראים היא פרכה].

לפי ברייתא זו, כל מי שהיה סומא בזמן האירוע או בזמן העדות, פסול לעדות, ואין כשר לעדות אלא מי שהיה פיקח הן בזמן האירוע הן בזמן העדות. אשר על כן, יש לדחות את דעותיהם החולקות של האמוראים.

והנה מצינו שנוסח כתב יד מינכן וכתב יד רומי שונה מנוסח הדפוסים. וזה לשונם[12]:

כל שתחילתו וסופו בכשרות - כשר. וכל שתחילתו בפסלות וסופו בפסלות - פסול.

נוסח זה דומה לנוסח התוספתא בסנהדרין שהובא לעיל. וכפי שכבר הדגשנו לעיל, משמעותו של נוסח זה היא: מי שהיה פיקח בזמן האירוע ובזמן העדות - כשר לעדות; ומי שהיה סומא הן בזמן האירוע הן בזמן העדות - פסול לעדות; ואילו דין מי שהיה פיקח בזמן האירוע ונסתמא קודם מתן העדות אינו ידוע. נמצא שאי אפשר להקשות מנוסח שני כתבי היד על שיטת האמוראים, ואפשר גם שמשום כך שונה הנוסח בדפוסים כדי להתאימו לקושיית התלמוד על שיטת האמוראים.

לפי נוסח שני כתבי היד הללו, ניתן לשער שמי שהיה פיקח בזמן האירוע אך נסתמא קודם למתן העדות כשר לעדות בתנאי שהוא מסוגל לתאר את האירוע במדויק, כעולה משיטת האמוראים שנזכרה לעיל. ואכן, השערה זו מקבלת חיזוק לכאורה מן המשנה העוסקת במי שאינם כשרים לשמש כשלוחים למסור את הגט לאישה. וזה לשונה[13]:

הכל כשרין להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ונכרי. קבל הקטן והגדיל, חרש ונתפקח, סומא ונתפתח, שוטה ונשתפה, נכרי ונתגייר - פסול. אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, פתוח ונסתמא וחזר ונתפתה, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה - כשר. זה הכלל: כל שתחלתו וסופו בדעת - כשר.

ונאמר על דברי משנה זו בתלמוד במסכת גיטין[14]:

בשלמא חרש, שוטה וקטן - דלאו בני דיעה נינהו... אלא סומא אמאי לא [כלומר, מדוע הסומא פסול מלמסור את הגט לאישה]?... אלא א"ר יוסף: הכא בחוצה לארץ עסקינן, דבעי למימר [=שהוא צריך לומר]: "בפני נכתב ובפני נחתם" [והרי הסומא אינו יכול להעיד כן].

התלמוד מוסיף ומסיק מכאן שאם היה השליח פיקח בעת כתיבת הגט, הוא יכול אפוא להעיד "בפני נכתב ובפניי נחתם", אף על-פי שעתה הוא סומא. ואין לפרש את המשנה "פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח - כשר" כלשונה, אלא: "הוא הדין דאף על גב דלא חזר ונתפתח". רב אשי מחזק מסקנה זו מדיוק בלשון המשנה:

אמר רב אשי: דיקא נמי, דקתני: זה הכלל כל שתחילתו וסופו בדעת - כשר, ולא קתני: כל שתחילתו וסופו בכשרות - כשר. שמע מינה [כלומר, כן היא מסקנת הדברים].

נמצא אפוא שאם היה העד פיקח בזמן כתיבת הגט, אך היה סומא בשעת מסירתו, עדותו שהגט נכתב ונחתם בפניו מתקבלת, והגט כשר. הוי אומר: כל מי שהיה פיקח בזמן האירוע, ונסתמא קודם שהעיד, עדותו מתקבלת בתנאי שהוא יכול לתאר את האירוע במדויק. יתרה מזו, רב אשי אומר שהיסוד החשוב בעדות הוא הידיעה, והוא מתקיים גם במי שהיה פיקח ונסתמא; ואם הוא יודע להעבירו במדויק, אין כל סיבה לפסלו מלהעיד.

ואולם כבר אמרנו שהנוסח שהתקבל בסופו של דבר בסוגיית בבא בתרא הוא נוסח הדפוסים ולא נוסח שני כתבי היד הנזכרים לעיל. לפי נוסח הדפוסים, פסלותו של סומא מלהעיד אמורה בין "תחילתו" בפסלות ובין "סופו" בפסלות, שלא כפי המשתמע מסוגיית גיטין. מתוך שאיפה להרמוניזציה בין סוגיות התלמוד, צמצמו פוסקי ההלכה את משמעותה של סוגיית גיטין בעניין הבאת גט, וקבעו שלא נאמרו בה הדברים אלא לעניין הבאת גט בלבד ושאין להסיק מכאן על כשרותו של מי ש"סופו" בפסלות בשאר תחומי המשפט.

כך לדוגמה נאמר בתוספות[15] שדווקא בעדות גיטין, הגמישו החכמים את דרישות הכשרות של השליח-העד כדי למנוע עגינות, והכשירו גם את מי שהיה פיקח בזמן האירוע ונסתמא לאחר מכן[16]. אבל בשאר תחומי המשפט עד מעין זה פסול, אף כשאין להטיל ספק בידיעתו.

המשפט הישראלי - משקלה של עדות

כאמור לעיל, על-פי שיטת המשפט הנוהגת הלכה למעשה בישראל הכל כשרים להעיד[17], כולל מי שאינו שפוי בדעתו, והשופט היושב על מדין צריך להחליט מהו משקלה הראוי של עדותו[18]. לעניין זה נקבעו שלושה מבחנים[19]:

א. מבחן ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מן העד ומדרך עדותו ובהתחשב בחוות הדעת הרפואית על העד.

ב. מבחנה הפנימי של העדות, כלומר בדיקת העדות "על-פי סימני האמת העולים מתוכה, כגון הגיונה או חוסר הגיונה הפנימי, סידורם או בלבולם של הפרטים הנמסרים בה וכיוצא באלה סימנים של שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באמון".

ג. והעיקר, מבחנה של העדות על-פי סימני אמת חיצוניים, "אשר יש בהם, לפי מבחני השכל הישר, כדי להשליך אור על אמיתותה".

המבחן האחרון בא לשמש מעין "שסתום ביטחון" לשני המבחנים הראשונים. ואף אם התרשם בית המשפט לטובה מן העד ומצא בעדותו היגיון פנימי, עדיין יש חשש ל"הטעייה". חשש זה יוסר רק אם העדות מתאמתת מהותית ומשמעותית בראיה חיצונית.

והוסיפה כב' השופטת ד' דורנר בעניין זה[20]:

יש להטעים, כי אין דומה הערכת מהימנות עדותו של אדם בריא להערכת עדותו של הלקוי בנפשו או בכושרו השכלי. הדבר נכון במיוחד באשר לשני המבחנים הראשונים שציין השופט גולדברג. באשר למבחן הראשון, הרי שעל בית המשפט לקבוע את ממצאיו מתוך התחשבות בליקוי הנפשי או השכלי של העד. כך, למשל, מתן תשובה על-ידי העד רק לאחר שאלות חוזרות ונשנות עשוי לפגוע במהימנות עד מן השורה, בעוד שהתנהגות דומה של עד מפגר עשויה ללמד אך על קשיי תקשורת הנובעים מליקויו השכלי. כך גם באשר למבחן השני... על בית המשפט לבחון את העדות באספקלריה של הליקוי הנפשי או השכלי הספציפי שממנו סובל העד. עליו להבחין בין השפעת הליקוי על מסוגלותו הכללית של העד לספר את אשר חווה לבין פרכות בעדותו האופייניות לליקוי, אשר לולא הליקוי היו עשויות לפגוע במהימנות עדותו. לעניין זה אף רשאי בית המשפט להיעזר בחוות-דעת מומחים.

נמצאנו למדים אפוא כי על-פי ההלכה הנוהגת כיום במשפט הישראלי, קבילה גם עדותו של מי שלוקה בנפשו, אך על השופט היושב על מדין להפעיל את שיקול דעתו באשר לקבלת העדות, מהימנותה ומשקלה.

סוף דבר

במשפט העברי בימינו מקובלת ההלכה שהסומא פסול לעדות גם אם נסתמא אחר שראה את האירוע שהוא מעיד עליו. לדעתנו, על-פי ניתוח המקורות אפשר היה להגיע למסקנה אחרת ולהכשיר את עדותו של עד מעין זה, אלא שראינו שפוסקי ההלכה לא סברו כן[21].

-----------------------------------------------------------
1. א' סלנט, דיני ראיות, תל אביב תשי"ב, עמ' 14-9; א' הרנון, דיני ראיות, ירושלים תש"ל, עמ' 25-17; הצעת חוק הראיות, תשי"ג-1952, עמ' 16.

2. עדות היא אחד האמצעים להוכחת דבר ולהכרעת הדין. מסמכים וחפצים משמשים כאמצעי הוכחה נוספים. אפשר לומר כי הראיות כוללות כל דבר שיכול ללמד היאך היה המעשה. לדיון מקיף על שלושת אמצעי ההוכחה הקיימים במשפט, ראה א' הרנון, שם, עמ' 178-14. ליחס בין דיני הראיות למוסד העדות במשפט העברי, ראה: ש' אלבק, הראיות בדיני התלמוד, רמת-גן תשנ"ז, עמ' 121-9, 297-211 (מכאן ואילך: אלבק, ראיות); ש' אלבק, מבוא למשפט העברי בימי התלמוד, רמת-גן תשנ"ט, עמ' 351-309; ח"ד הולנד, "ראיה", המשפט העברי ד (תרצ"ג), עמ' 151; פ' דייקן, "בעלי הדין ומקומם בשיטת הראיות", הפרקליט ו (תש"ט-תש"י), עמ' 220; א' קרלין, "מחקרים בדיני הראיות לאור המשפט העברי", הפרקליט יא (תשט"ו), עמ' 57-49, 161-154, 254-247; ח"ש חפץ, "מקומה של עדות במשפט העברי", דיני ישראל ט (תשל"ח-תש"ם), עמ' נא (מכאן ואילך: חפץ, עדות); ש' רוזנבוים, "ההוכחות במשפטים פליליים בתקופת המקרא", המשפט א (תרפ"ז), עמ' 280.

3. על הצורך בעדים בהליך הקידושין, ראה: י' שיבר, עדות ועדי קיום בקידושין במשפט העברי, רמת-גן תשס"ג, עמ' 82-58 (מכאן ואילך: שיבר, עדות קידושין).

4. רמב"ם, הלכות עדות, פרק ט, הלכה א. להתהוותן של רשימות הפסולים והשתלשלותן, ראה: שיבר, עדות קידושין, עמ' 57-12.

5. ראה: חפץ, עדות. יש מי שהציעו מיון אחר, ראה: אלבק, ראיות, עמ' 121-77; י"ז כהנא, ספר העגונות, ירושלים תשי"ד; ע' בצרי, דיני ממונות, ח"א, ירושלים תש"ן, עמ' שמב-תב; ב"צ מאיר חי עזיאל, "בהגדרת פסולי עדות", המאור ד, ב (אלול תשי"ג), עמ' 4; הנ"ל, שם ז, א (תשרי תשט"ז), עמ' 4-3; צ' קארל, "ההוכחות במשפט העברי והתפתחותן", המשפט העברי ג (תרפ"ח), עמ' 89, בעמ' 115. על ההיגיון העומד בבסיס פסלותם, ראה: אלבק, ראיות, עמ' 33-23, 77- 121.

6. ראה ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 627.

7. ראה ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477. והשווה ע"פ 1774/02 קדוש נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3) 332.

8. תוספתא, מהדורת צוקרמאנדל, ירושלים תש"ל, שבועות ג, ו, עמ' 450. והנוסח הנכון הוא: "מה דיני נפשות אף בחקירה ובדרישה, דיני ממונות בדרישה ובחקירה". ראה חילופי הנוסח, שם. וראה עוד: ר' דוד פארדו, חסדי דוד, ירושלים תשנ"ד, עמ' תשכה-תשכו; ר' י' אברמסקי, חזון יחזקאל, ירושלים תש"ך, עמ' 41.

9. תוספתא (צוקרמאנדל), סנהדרין ה, ג, עמ' 423. וראה שינוי הגרסאות, שם.

10. בבא בתרא קכח ע"א. והשווה ערכין יז ע"ב.

11. בבא בתרא שם.

12. ראה: רנ"נ רבינוביץ, דקדוקי סופרים, ירושלים תש"ך, עמ' 355, הערה ב, וכן הוא הנוסח ביד רמה וברי"ף וברא"ש. בערכין מצאנו נוסח אחר: "כל שתחילתו וסופו בכשרות - כשר" (ערכין יח ע"א).

13. משנה, גיטין ב, ה-ו.

14. גיטין כג ע"א. לשינויי הגרסאות, ראה מ"ש פלדבלום, דקדוקי סופרים - מסכת גיטין, ניו-יורק תשכ"ו, אך אין בהם שינויים מהותיים.

15. תוספות, שם, ד"ה הוא הדין אע"ג דלא חזר ונתפתח.

16. ראיה לכך מביאים התוספות מן העובדה שאף שבעיקרון האישה פסולה לעדות, הרי לא נפסלה עדות אישה לעניין הבאת גט מחוצה לארץ. וזה לשונם: "שאני הכא [=שונה הדין כאן] דגבי גט אפילו אשה נאמנת".

17. לעניין החריגים, ראה לעיל, ליד ציון הערה 6.

18. באשר למשקלה של עדות, נאמר בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971: "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על-פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט".

19. ע"פ 774/78 י' לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234. על דברים אלו חזר בית המשפט העליון בע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 266, 271-270, ובע"פ 5339/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נו(3) 769 (להלן: "עניין פלוני"). וראה: ע"פ 712/94 זיאד בן חלימי ג'בארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 332, שאושרה בו הרשעה על יסוד עדות יחיד של קרבן העברה שסבל מפיגור, על אף הסתירות שבגרסתו ובלבולו, וזאת משום שהסתירות והבלבול נבעו מפיגורו השכלי ולא פגעו במהימנות סיפורו. זאת ועוד, בית המשפט הרשיע את הנאשם אף בלא תוספת ראייתית כלשהי. ועמד על כך השופט י' קדמי בעמ' 342-341 לפסק הדין: "כשרותו של המתלונן - כמי שסובל מפיגור שכלי - להעיד לא הועמדה במחלוקת, ועל-פי החומר שבא בפני בית המשפט המחוזי - לרבות הימנעות ההגנה מהעלאת הנושא - רשאי היה בית המשפט להניח שהמתלונן עומד בתנאי הכשרות; ומשנמצא המתלונן כשר להעדה - שוב אין הרשעה על-פי עדותו היחידה מותנית בקיומו של 'דבר לחיזוק' לאותה עדות".

20. ראה: עניין פלוני, עמ' 779-778.

21. הדיון בפסול העדות של בעל נכות אחרת, החרש, חורג ממסגרת זו (לניתוח המקרות העוסקים בשאר פסולי העדות מחמת גופם, ראה: שיבר, עדות בקידושין, עמ' 39-13). נעיר רק שלאור התפתחויות טכנולוגיות המאפשרות כיום לחרש אילם לתקשר עם הסביבה, יש מקום לשנות את מעמדו המשפטי-הלכתי. ראה לעניין זה: ש' גורן, תורת הרפואה, ירושלים תש"א, עמ' 283-280; א' אנצ'לוביץ, "מעמד החרש במציאות זמננו", תחומין כא (תשס"א) 141; פ"ט הלוי דייטש, "נשואי חרש שלמד בבית ספר לחרשים", דברי משפט א (תשנ"ו) קנח.

לע"נ הוריי מוריי עט"ר צביה ויעקב שיבר תנצב"ה.
ד"ר יאיר שיבר, עו"ד, מרצה בפקולטה למשפטים ובמחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן.
יש
תאריך: 29/03/2006 | עודכן: 29/03/2006
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 ׳ž׳—׳œ׳§׳" ׳¨׳׳©׳•׳ ׳" :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
׳ž׳•"׳œ ׳•׳¢׳•׳¨׳š: ׳™׳•׳׳‘ ׳™׳¦׳—׳§ ֲ© ׳›׳œ ׳”׳–׳›׳•׳™׳•׳× ׳©׳ž׳•׳¨׳•׳×     |    ׳©׳™׳•׳•׳§ ׳•׳₪׳¨׳¡׳•׳ ׳‘ News1     |     RSS
׳›׳×׳•׳‘׳×: ׳“"׳¨ ׳׳œ׳™׳”׳• ׳›׳”׳Ÿ 1 ׳₪׳×׳— ׳×׳§׳•׳” 4976012 ׳˜׳œ: 03-9345666 ׳₪׳§׳¡ ׳ž׳¢׳¨׳›׳×: 03-9345660 ׳“׳•׳׳œ: [email protected]