התופעה המדאיגה ביותר לאור תוצאות הבחירות, היא עד כמה ניתן להטות את תוצאותיהן על-ידי שחרור ספינים תקשורתיים, המכתיבים להמונים כיצד עליהם להצביע. נכון, שמספר המנדטים של קדימה לא תאם בדיוק את הנחיותיה החד-משמעיות של התקשורת, אבל במקרה של הליכוד, המשוואה התקשורתית המגמתית, בין נתניהו לעוני, הוכיחה את עצמה מעבר למצופה.
בנימין נתניהו היה יקיר התקשורת האתרוגית, כל עוד יישר קו עם תוכנית ההינתקות. עיתונאים רבים, גם כאלה שנוטים חזק שמאלה, הרעיפו שבחים על נחישותו הבלתי נלאית להגדיל את הצמיחה הכלכלית, וגילו הבנה כלפי המחיר הזמני שיש לשלם על כך. צעדיו הכלכליים של נתניהו לא צמחו בואקום מדיני ובוודאי שלא היו בבחינת הצגה של איש אחד, אלא תוכנית כלכלית של ממשלת שרון-עבודה-שינוי, אשר גובתה באופן מלא על-ידי ראש הממשלה ושריה, וכמובן, גם על-ידי תקשורת אתרוגית תומכת.
עד שבוקר אחד העז נתניהו לנטוש את ממשלת ההינתקות. באותו שבוע בדיוק, בעיתוי שלא ניתן להגדירו כמקרי, שוחרר לאוויר העולם הנתון המתוקשר בדבר מיליון וחצי עניים בישראל. לפתע פתאום, היה רק איש אחד בעולם, שנדרש לשאת על גבו את החרפה. לא שרון שעמד בראש הממשלה, עוד בימי טרום-נתניהו, עת החלה להחריף אותה המצוקה הכלכלית, לא אולמרט שקיבל את המושכות הכלכליות והבטיח להמשיך באותה הדרך, ולא איש מהשרים שגיבו את התוכנית. רובם אגב, נחשבים היום למנצחים הגדולים של בחירות 2006.
מי שניצב לפתע לבדו על ספסל הנאשמים התקשורתי, הוא אף לא אחד ממחוללי המחלה או מצוות בית החולים, כי אם הרופא המנתח שהעז לחתוך בבשר החי.
התופעה הגיעה לשיאה ביום שבו נבחר נתניהו בפעם השלישית לראשות הליכוד. אז התגייסה התקשורת האתרוגית, לא רק להכפיש את דרכו הכלכלית, כי אם בבחינת "חדש ימינו כקדם" - למסע דה-לגיטימציה כללי. שוב זלזלו מראיינים בכל רעיון שהעלה האיש. שוב כל ניתוח עיתונאי אובייקטיבי כביכול, התייחס בלגלגנות לכוונותיו הנסתרות של ה"מניפולטור הידוע", ובעוד שיריביו האתרוגיים זוכים להתייחסות עניינית למשנתם הפוליטית, אצל ביבי הפסיקו לנתח את הטיעונים הענייניים והוא תמיד נבחן בעיניים של "מה לעזאזל הוא מנסה להשיג כאן מבחינה אישית?".
הקשר הישיר בינו לבין מיליון וחצי עניים בישראל הוזכר חדשות לבקרים, ואיש כבר לא טרח לבחון באוקייטיביות את תוכניתו הכלכלית. למרות שאולמרט ה"ממלכתי והשקול", המשיך במודע בדיוק את אותו הקו הכלכלי של קודמו לתפקיד, השעיר לעזאזל של העוני בישראל היה נתניהו, והוא בלבד. מסע ההכפשה הכללי הגיע למצב שאפילו השופטת ביניש, שאינה ידועה בחיבה יתרה לאיש ודרכו הפוליטית, נאלצה לשלוף כרטיס צהוב, לא פעם, כנגד התקשורת המגוייסת נגדו.
העצוב בכל העניין הוא, שהספין הזה של נתניהו=עוני, הצליח יותר מכל ספין אנטיביביסטי אחר בעבר. כמעט כל מצביעי הליכוד המסורתיים, קנו את השקר הגס, שנתניהו, והוא בלבד, אחראי לכל צרותיהם. לא קדימה, שהעומד בראשה משמש עד היום חלק בלתי נפרד מאותה תוכנית כלכלית וגם לא מפלגת העבודה שיושבת עד היום באותה ממשלה. המשוואות השקריות האחרות של התקשורת, כדוגמת ביבי=שחיתות או ביבי=אי אמינות, הצליחו באופן חלקי ב99, אבל אין כמו פנייה ישירה אל כיסו של מצביע ליכוד פוטנציאלי כדי להכשיר את הקרקע לענישה מאסיבית של "האחראי לכל הצרות".
אין ספק שהליכוד, ונתניהו בראשו, ספגו מכה חזקה בבחירות אלה. אבל מי שספג את המכה האמיתית היא הדמוקרטיה הישראלית. השנאה של רובה המכריע של התקשורת, כלפי נתניהו, אינה חדשה. הם לעולם הרי לא יסלחו למי שהצליח להציב אלטרנטיבה אינטיליגנטית ומעשית, למשיחיות אוסלו מבית רבין ז"ל ופרס ממשיך דרכו, אבל מכת המחץ, שהנחית האתרוגיזם האנטי-ביביסטי הנוכחי, על שיקול דעתו הצלול של הבוחר הישראלי, היא היא התופעה המדאיגה באמת בבחירות 2006.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
