בין שופרות לתיבות תהודה

מצוות היום בראש השנה היא 'לשמוע קול שופר' ועל כן, עוד בימים שבהם יהודים חיו בפיזור גדול וכדי להתפלל בציבור נאלצו ללכת למקום ריכוז של יהודים, נפסקה הלכה שאם עומדות בפניו שתי אפשרויות, הראשונה ללכת למקום שבו יש חזן טוב אבל אין מי שיתקע בשופר והשנייה ללכת למקום שאולי יש מי שיתקע בשופר, ילך למקום שבו אולי ישמע שופר. זה חשוב יותר מתפילה בציבור. מה המיוחד בשופר שככה הוא חשוב בראש השנה ובכלל? הפעם הראשונה שמוזכר שופר בתורה היא במעמד הר סיני (שמות יט): [טז] וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה. קול השופר מעורר חרדה.



וזהו ששואל הנביא עמוס (פרק ג): (ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ... כי זה טבעו של קול השופר, לעורר חרדה. החרדה הזאת היא לא רק סוג של פחד אלא התעוררות לבחינה מחודשת של הרגלים ומוסכמות חברתיות. או כמו שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ג): אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם; (והישנים הם) אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל; הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. אז זהו עניינו של השופר, לעורר את השומעים לבחון את הרגליהם ולשפר מה שצריך.



את דברי הנביא עמוס ביחס לשופר משליכים המפרשים על הנביאים (כמוהו עצמו) שנהגו לקרוא את העם, ובעיקר את המנהיגים, לסדר, לדרוש מהם להשתפר. לעומתם היו "נביאים" שלאמיתו של דבר שימשו כ'תיבות תהודה' עבור השלטון, שהכריזו 'הכל טוב' ואין צורך בשיפורים. אדרבה, הם טענו, יש לחזק ולהעמיק את הכיוון שבו הולכים כעת. והמעניין הוא שדוקא נביאי האמת אכלו מרורים מידי תיבות התהודה וסייעניהם, כידוע ממה שירמיהו הנביא מספר על קורותיו וגם הנביא עמוס זכה להתנכלות מצד תיבת תהודה שלטונית (כמסופר בפרק ז של ספרו). ואם מישהו מוצא כאן רמזים למתחולל אצלנו בשנים האחרונות (וגם לפני כן) הוא מן הסתם לא טועה.

קריאה להשתפר

פרשת השבוע שקוראים תמיד בשבת שלפני ראש השנה היא פרשת נצבים (דברים כט): [ט] אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. [י] טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. ומטרת ההתייצבות היא חידוש הברית: [יא] לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. בכל מקום שכתוב הַיּוֹם הכוונה ליום הזה ממש, לא רק היום שבו נאמרו הדברים. אלא מכיוון שקצת כבד עלינו חידוש הברית בכל יום, נתנו לנו את ראש השנה כיום שתכליתו היא חידוש הברית, שנקבל עלינו מחדש את עול מלכותו יתברך. ולמה מחייבת אותנו הברית הזאת? רק לדבקות בה' יתברך ובתורתו.



אמרנו 'רק לדבקות', האמנם זה פשוט כל כך? לא באמת. כי במציאות החיים שלנו יש המון קטעים ניטרלים כביכול, קטעים שבהם אנחנו לא עוסקים במצוות אבל גם לא עושים עבירות חלילה. אלא שהתבוננות בסדר היום שלנו תבהיר שאין באמת קטעים ניטרלים, אין רגע שבו הקב"ה לא איתנו וממילא גם לא צריך להיות רגע שבו אנחנו לא איתו. הנה למשל, ברכות השחר שבהן אנחנו מברכים "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם..." על הדברים הכי בסיסיים בחיינו, על זה שהתעוררנו משינה, על זה שמתלבשים ואפילו על זה שנועלים נעליים (שכן ביום כיפור שבו לא נועלים נעלי עור לא מברכים "שעשה לי כל צרכי"). מכאן שכל פעולה או מחדל שלנו נוגעים לקשר שלנו עם ה'.



וזה מה שאומר לנו משה רבנו לקראת ראש השנה, שעלינו להתבונן במציאות הזאת ולהפנים באמת את עומק הקשר שבינינו ובין ה' אלוקינו. לחיות את המציאות שאין רגע שבו אנחנו חופשיים מהקשר הזה ולשמוח בעובדה שאין רגע שבו ה' נפרד מאיתנו חלילה. ובסך-הכל זה די פשוט, הוא אומר בהמשך (פרק ל): [יד] כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. ולכאורה, האמנם זה כל כך פשוט? כן, משיב בעל התניא, לעשות את הדבר הנכון במודעות הנכונה, מודעות של חיבור מיידי לקב"ה, את זה יכול כל אחד. ואם נעשה את זה התוצאה תהיה שנעמיק עוד ועוד בקשר שלנו עם הקב"ה. ההתבוננות הזאת מהווה הכנה לראש השנה שבו מצוות היום היא לשמוע קול שופר הקורא לנו "שפרו מעשיכם".