הכותרת בעמוד הראשי של האתר NRG ביום 5 באפריל 2006 שיוועה, שאכנס אליה מיידית: "ילדה ערביה? לא בביה"ח הזה". הקלקה על הקישור
פתחה כתבה עם כותרת שונה, יותר מפורטת: "ילדה בהתקף אפילפטי נשארה מחוץ לביה"ח". חתומים על הכתבה אבי פוגל ואפרת זמר.
למראה כותרות כל כך דרמטיות, הקורא התמים ממהר להעלות בדמיונו תמונה מזעזעת של ילדה קטנה המתדפקת על דלתות מעוז הרפואה היחיד, שיכול להציל את חייה, אך הרופאים היהודים, לאומנים גזענים ערלי הלב, אוטמים את הדלתות ומשליכים את בת ערב האומללה והרכה בשנים אל מותה ברחוב...
עם תחילת הקריאה מתברר, שמדובר בבית החולים הירושלמי "הדסה -הר הצופים" וכאן מתחילות התהיות. בשני הקמפוסים של "הדסה", הר הצופים ועין כרם, מטופלים מדי יום ערבים רבים מאד וכן רבים מהרופאים, האחיות ועובדי המשק המועסקים שם - ערבים. הכתבה ב- NRG אינה מזכירה כלל את העובדה הזו. מה יכול היה לגרום ל"הדסה" להתאכזר לילדה קטנה אחת, בעוד אלפי שכניה ממזרח ירושלים נכנסים לקבלת הטיפול באין מפריע?
קריאת הידיעה מגלה, שהסיפור רחוק מלהיות כה דרמטי, כפי שבישרה הכותרת. הילדה נ', תושבת עיסאוויה, קיבלה התקף אפילפטי בזמן שהיתה בבית הספר לחינוך מיוחד "אלאמל" והובהלה לבית החולים ברכב הסעות. הוחלט להשתמש ברכב הסעות כדי לא לבזבז זמן יקר עד שאמבולנס יגיע לעיסאוויה.
בכניסה לבית החולים הרכב אסרו אנשי האבטחה על הרכב להיכנס, מבית החולים הובאה עגלה והילדה הובאה לקבלת הטיפול. רק לקראת הסוף גילו כותבים: "משפחתה של נ' הדגישה אתמול, כי כשניתן לה בסופו של דבר להיכנס לבית החולים, נ' קיבלה טיפול רפואי מלא". נטען בכתבה, שהילדה נאלצה להמתין דקות ארוכות מדי והיא סבלה והכחילה. האם אפשר היה להביא את העגלה מהר יותר? על-פי הנאמר בכתבה, בית החולים קיבל תלונה והודיע, שהוא בודק את הפרשה.
בית החולים "הדסה" מתקיים מתרומות של היהודים בחו"ל. לא שמענו מעולם, ששייח' כלשהו מהמפרץ הפרסי ביקש לתרום לבית החולים הזה, אבל "הדסה" מעניק טיפול רפואי לכל תושבי ירושלים רבתי, ללא הבדל לאום. עם זאת, אם מישהו עדיין משתעשע בפנטזיה, שהמחבלים יירתעו מלהכניס ל"הדסה" פצצה תחת מיטתה של ילדה חולת אפילפסיה - שיבדוק על איזה פלנטה הוא חי.
מניעת כניסתו של הרכב מעיסאוויה לשטח בית החולים, עם כל הצער, יכולה להיות סבירה, לאור הניסיון הקיים. כבר היתה נערה מעזה, שנסעה לקבלת טיפול בבית חולים "סורוקה" עם חומר נפץ מתחת לבגדיה וכבר נתפסו חגורות נפץ ומחבלים חמושים באמבולנסים ערביים והשימוש בילדים לצרכי טרור - תופעה קבועה. הילדה החולה, שנאלצה לחכות לתחילת הטיפול זמן מיותר, היתה ברגעים אלה קורבן של ארגוני הטרור.
השאלה המטרידה ביותר כאן: איך צמחה הכותרת הסותרת את תוכן הידיעה? עיתונאים נאמנים למקצוע היו חייבים למסור כבר בפתיחת הכתבה, שמדובר בעיכוב של הטיפול ולא במניעתו.
האם ביקשו הכותבים לקבוע בתודעתו של הקורא דעה מסוימת, לפני שיגיע לפרטים של הידיעה? האם בנו על כך, שחלק מהקוראים כלל לא יתעמקו בפרטי הידיעה וילכו לישון אחרי שקיבלו את מנת האנטישמיות היומית שלהם?
כנראה, כתבה כזו עם כותרת חלבית, ללא השמצה עסיסית, לא היתה ראויה ב- NRG לעמוד הראשי. כותרת אמיתית, אבל פושרת, לא היתה מזכה את הכותבים בנקודות הדרושות לקבלתם למועדון היוקרתי של הפוליטרוקים, המייצרים בעצמם הזדמנויות להשמיץ את מדינת ישראל, מוסדותיה ואזרחיה.
לא פחות מאשר הסתירות בתוכן, מעניין מיקום הכתבה בעיתון. הכתבה לא שויכה למדור המציג דוגמאות שליליות לעיתונאים מתחילים, כדי שילמדו מה לא לעשות. היא גם לא שויכה למדור הכתבות הדן בשאלה מה קורה לעיתונאים המתגייסים למען מטרות שקריות. היא גם לא שויכה לדיון המתבקש, איך עיתון כמו NRG מתדרדר לרמת בלוג אינפנטילי של עלם צעיר המשתעשע במשחקים ברדיקאליות.
כמובן, אין להם כלל מדורים כאלה. החלק הנלעג ביותר של הסיפור הוא, שהכתבה הופיעה במדור הבריאות, כאילו לא מדובר כאן בכלל בפוליטיקה הנכלולית של המזרח התיכון, אלא בעניין בריאותי נטו.
