גבולות הדמוקרטיה

בפרשנות מלומדת ומבריקה במיוחד מבהיר הפרשן של עיתון מעריב, משה פרל, "שאת הבחירות של 2006 הפסידה מפלגת העבודה בגדול (מה לעשות שהאריתמטיקה מראה ש-19 הם פחות מ-22 שהיו לכם עם "עם אחד").

כנראה שגם מספרים הם כבר לא פרה קדושה והמתמטיקה היא כבר לא מדע מדויק. לא כל שכן שאמירת האמת היא באמת לא חובה מוסרית. את פריצת הדרך המדעית והמוסרית המדהימה הזאת גילו לנו לאחרונה שכירי עט מלומדים של העיתון מעריב, סניפה של קדימה בעיתונות הכתובה הממוסדת, הפרלים והאיילים למיניהם ואליהם הצטרפו חוזי השחורות ונביאי הזעם - השטרסלרים והרולניקים, החוששים אפילו מפני השינוי ולו הקל ביותר בטורבו קפיטליזם החזירי מחמדם.

אנו עדים בימים אלה לניסיון הנואל לשכתוב ההיסטוריה שלא היה מבייש את מכונות התעמולה שבגרועות שבדיקטטורות של המאה העשרים, על-ידי טיפוח של כמה אגדות ועלילות דם שהקשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט. אין צורך לומר שאגדות ועלילות אלו הם פרי הביאושים מבית מדרשו הניאו ליברלי של כהני התאצ'ריזם במדינת ישראל, המובלים על-ידי בעלי ההון והאוליגרכים במדינה ולשולחיהם בתקשורת, מעריב והארץ, ושמייצגם הגדול בפוליטיקה הישראלית הוא מר הון שלטון והחברתי החדש אהוד אולמרט.

הראשונה שבהם היא אגדת הכישלון הגדול של מפלגת העבודה שקיבלה 3 מנדטים פחות ממה שהייה לה לפני הבחירות כאשר עמדה על 22 מנדטים. תיזה זו מקורה בסילוף גמור של העובדות ומשחק מספרים המבוסס מצד אחד על הזיכרון הקצר של הציבור ומצד שני זוהי דמגוגיה שקרית המשתמשת בחוסר יכולתו ובחוסר רצונו של הקורא הממוצע להתעמק בנתונים ובדוק את מקורו של הסילוף.

יש לציין שמפלגת העבודה קיבלה בבחירות לכנסת ה-16 19 מנדטים. מאוחר יותר חברו אליה חברי הכנסת של עם אחד ודוד טל עזב אותה. כלומר שבשלב זה היו למפלגת העבודה 21 מנדטים. כאשר הוקמה מפלגת גנבי המנדטים המושחתים "קדימה" עזבו את המפלגה כהן הניאו ליברליזם הגדול פרס ושני שמשיו רמון ואיציק ומספר חברי הכנסת של העבודה עם תחילת מערכת הבחירות עמד 18 חכ"ים. המשמעות היא ש-19 המנדטים שקיבלה העבודה לכנסת ה-17 הם עלייה של מנדט אחד לעומת ה 19 של מצנע שריסק את המפלגה אל מתחת לרף ה 20 מנדטים בפעם הראשונה בתולדותיה.

עיוות המציאות והשימוש המניפולטיבי הנלוז שעושים ב"מעריב" וב"הארץ" הם הזנייה יום יומית של מקצוע העיתונות. כלבי השמירה של הדמוקרטיה, כפי שנוהגת מדי פעם התקשורת לכנות את עצמה, מחויבים מבחינה אתית מקצועית לפחות באמירת האמת. התנהגות אחרת היא מעילה באמון הציבור, השחתה של השיח הדמוקרטי, עלבון לעקרונות של חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת ופלורליזם מחשבתי. זו עיתונות חצר, שתמונת המציאות שהיא מציגה היא מנותקת ומעוותת בשל אינטרסים אישיים, פוליטיים וניגוד עניינים. המפלה הגדולה ביותר בבחירות אלה שאין לשמוח לאידה אלא להצטער עליה היא מפלתה של התקשורת ובמיוחד זו מבית המדרש של מעריב ו"הארץ"(ראו מפולת הסקרים, המומחים והפרשנים).

האגדה השנייה מבית המדרש התאצ'ריסטי של אותו העיתון שמובל על-ידי הכהן בן כספית היא אגדת שמעון פרס והפספוס הגדול בהשערתו בעבודה. יכול מאוד להיות שניתן היה להשאיר את פרס בעבודה. הסיכוי לכך כמובן שואף לאפס. תשאלו את אחיו גיגי מה הוא חושב על הפלנגות שהשתלטו על המפלגה. תבדקו מה חושב האח שמעון כל דבריו של גיגי שדיבר מגרונו. אך בפועל אם עמיר פרץ היה משאיר את משתף הפעולה הגדול עם ההון, הסוס הטרויאני במפלגת העבודה, הוא היה צובר לזכותו את ההישג המרשים ונכנס להיסטוריה כאיש שדרדר את העבודה למחוזות הפוליטיים בהם נמצא הליכוד כיום.

שמעון פרס, ברק, מצנע, בייגה שוחט ודומיהם הם אבי אבות הטומאה במפלגת העבודה. זוהי החונטה שדרדרה את המפלגה ממפלגת שלטון הנעה סביב 40 המנדטים למפלגה זניחה של 19 מנדטים מול 38 של שרון. מפלגה שזחלה ללא כבוד ובושה לממשלתו של גדול מושחתי הארץ והמזוכה הסדרתי על-מנת לנסוך מים על ידיו המגואלות בפרשות שחיתות מהחמורות שידעה המדינה.

פרס היה זה שבמשך עשורים שיתף פעולה עם בעלי ההון וסירס את המפלגה מכל רעיון סוציאל דמוקרטי. הוא האשם העיקרי בכך שהשיח הניאו ליברלי פשה במחוזותינו כאילו רק הוא ואין בלתו. בתקופתו הפכה המפלגה לביתם הפוליטי של בעלי ההון והבורגנות השבעה ומדושנת העונג. מפלגת פרות הבשן של עודד טירה ודומיו.

הניצחון הגדול של עמיר פרץ לא טמון במספר המנדטים שקיבל או לא קיבל. ניצחונו הגדול טמון בדחיקתו של האגף הניאו ליברלי ממפלגת העבודה.

תחת הנהגתו של עמיר פרץ חזרה העבודה לשורשיה הסוציאל דמוקרטיים והחזירה עטרה ליושנה. העובדה שהמפלגה הצליחה בכל זאת לשמור על כוחה ואף הגדילה אותו במנדט נוסף למרות שינוי הזהות המוחלט שעברה הוא הישג היסטורי אדיר. על-פי כמה וכמה כאשר כל הגופים והגושים המסורתיים חוו מפלה וספגו מכה קשה.

מפלגת העבודה תחת הנהגתו של עמיר פרץ כיום היא מפלגה בעלת זהות סוציאל דמוקרטית חזקה, היא מפלגה רעננה יותר, צעירה יותר, שאפתנית יותר, מפלגה פלורליסטית יותר ומפלגה מזרחית ומאוזנת יותר. היא מפלגתם של רוב העם ולא האוליגרכים שלו, של עניי, חולי וקשיי היום בישראל, היא מפלגתם של השכבות החלשות ובעלי המשכורות הנמוכות ולא מפלגת של קובץ מנכלים שבעים ומדושני עונג.

אגס לאגדה זו יש גרסה נוספת הגורסת שלמעה המפלגה ספגה מכה קשה עם עזיבתו של פרס. המכה כך טוענים חסידי אגדה זו היא בעיקרה ברמה האישית. לולא עזב פרס היה היום מצבה של המפלגה טוב יותר אומרים החסידים ושוטי הנבואה של הכת.

אין צורך להוסיף ולהכביר מילים על יכולתו של פרס לזכות באמון הציבור, כל שכן להוביל מפלגה כל שהיא לניצחון בבחירות. האיש שלא ידע לנצח מעולם היה מפסיד בבחירות לוועד הבית שבו הוא גר. נאמר רק זאת: לזכותו של פרס ניתן לזקוף את הדרדור הגדול ביותר במספר המנדטים שהיה לעבודה בתולדותיה. לולא הוחלף פרס ונדחק האגף הניאו ליברלי בהנהגתו, כבר בבחירות אלה היה מצבה של העבודה מדרדר עוד יותר וכל שכן לא היו מצטרפים אליה קהלים חדשים ומרעננים את המפלגה. בדרדור שגרם פרס לעבודה היה עקבי ומתמשך במשך עשורים. דבקותו בבעלי ההון ובכלכלה ניאו ליברלית פרועה ומופקרת הייתה מרחיקה עוד יותר את השכבות החלשות ממפלגת העבודה. אם לא בבחירות אלה לכל המאוחר בבחירות שלאחר מכן הייתה המפלגה מגיע לממדיה של מרץ ומסתכלת בערגה אפילו לכוחו המדולדל של הליכוד כיום.

האגדה האחרונה שמנסים לטפח חסידי הטורבו קפיטליזם החזירי במעריב ו"הארץ" הוא הניסיון לעוות את תוצאות הבחירות ולהציגם כדחייה מאישיותו של נתניהו ולא מהשיטה שדרדרה מליוני ישראלים לחיים עלובים של מצוקה כלכלית, נבירה בפחי אשפה, ייאוש הולך וגובר וניכור מהמדינה. כאילו נתניהו היה ממשלת יחיד ולא היו שותפים לה שרון, אולמרט ובעיקר פרס. לא המחאה נגד המדיניות הכלכלית חברתית, אומרים הרולמיקים והשטרסלרים, כי אם התנהלותו של נתניהו עמדה לבחירה ובבסיס ההצבעה שגרמה להתרסקותו של הליכוד.

טענה זו מופרכת לחלוטין. זהו לא רק ניסיון לשכתוב ההיסטוריה ותוצאות הבחירות אלא ניסיון של פוטש אנטי דמוקרטי ולא אלים לכפות ממשלה ומדיניות שנוגדת את רצון הבוחרים ואופן הצבעתם בקלפי. הרצון לשמור על השיטה שתבטיח את התעשרותם של קובץ משפחות על גבם וחשבונם של מיליוני ישראלים מסיבות אינטרסנטיות עומדת בבסיס תפיסה זו ומשמשת לה חומר דלק.

באם הבחירות האחרונות היו הצבעת מחאה נגד אישיותו של נתניהו, מדוע לא הצביעו עשרות ומאות אלפי תומכי ימין מסורתיים למועמד אחר של הימין וכאלה לא חסרו. כיצד ניתן להסביר את אופן הצבעתם של אותם מאות אלפי תומכי ימין שחצו את הקווים והעבירו את קולם למחנה האחר.

כיצד ניתן גם להסביר את שבעת המנדטים החדשים של העבודה שהגיעו מעיירות הפיתוח ומעוזי ליכוד וימין מסורתיים ואת העובדה שאת חלק מאותם עיירות פיתוח הצליחה מפלגת העבודה לכבוש בפעם הראשונה.

ומדוע הצביעו שבעה מנדטים לגמלאים שאין בינם לבין הצבעה על בסיס אישי ולא כלום. זוהי הצבעת מחאה נטו נגד מדיניות ההתנקשות הכלכלית שבצעה ממשלת שרון – ביב בתמיכתה של מפלגת העבודה בגלגולה הקודם ובעיקר בתמיכתו של שמעון פרס.

הצבעה זו מראה יותר מכל את התיעוב והסלידה מההשתוללות המופקרת של הקפיטליזם החזירי ונציגיו בכנסת שבשלושת השנים האחרונות הגדישו את הסאה והפכו את ישראל למדינת עולם שלישי נוסח אפריקה ודרום אמריקה.

לאלה ניתן לצרף את העלייה בכוחם של ש"ס ויהדות התורה ואף במידת מסוימת את ההצבעה לליברמן כהצבעת מחאה נגד אותה המדיניות.

לא נתניהו האיש ואל שרה האיה עמדו למבחן הציבור בבחירות האחרונות. בחירות אלה היו משאל עם כלכלי חברתי. ואמנם העם נקם והעניש את מחוללי הסיכול הכלכלי הממוקד ואת אלה שגרמו לטרגדיה האנושית, הוא הבין גם מה האלטרנטיבה, אך הוא עדיין לא נתן את הכלים לשינוי המצב לאה שבאמת יכולים לשנות. כנראה שחוסר האמון במערכת כולה הוא עדיין רב מדי ולכן ביזור הכלים שמתבטא בביזור המנדטים בין המפלגות השונות. את הכלים האלה הוא ייתן למי שצריך בבחירות הבאות בעוד כמה שנים. עד אז יצבור עמיר פרץ ניסיון מיניסטריאלי, יציג קבלות עם הוכחות ואף אחד לא יוכל לצחוק יותר על האנגלית שלו, על האג'נדה שלו ועל החליפה נטולת העניבה.