חזקת החפות

האם יש מקרים של עיוות דין - כן. האם נצמדים לתיאוריה שגויה - יתכן. האם לפעמים יש רצון לפתור תיק בוער מהר - כן. האם יושבים בכלא אנשים חפים מפשע שהורשעו על סמך עדוית מפוברקות, עדי שקר, "עדי-מדינה" לא מהימנים, "מדובבים" מתודרכים ומיומנים שהושתלו בתאים - לצערי יתכן מאד. האם ניתן להתגבר או לצמצם את התופעה - התשובה גם היא כן.

הנושא מתעורר מחדש עם הגשת בקשה למשפט חוזר בפרשת רצח הנערה חנית קיקוס ז"ל. התחקיר המקיף בעיתון מעריב על פרשת רצח, הילדה היפה והתמימה, חנית קיקוס ז"ל, מעורר פחד וחלחלה מחד-גיסא ומחשבות נוגות, המעוררות שאלות מתמיהות על מערכת אכיפת החוק - משטרה, פרקליטות, בית משפט - מאידך-גיסא.

13 שנים יושב הבדואי סולימאן אל עובד בכלא על רצח ואונס הילדה חנית קיקוס ז"ל. סניגורו, עו"ד פלדמן, ולמרבה הפלא גם אביה של הנרצחת טוענים לחפותו ולעיוות דין נוראי וטרגי - לפיו יתכן שאדם חף מפשע, אזרח בעל-מנת משכל נמוכה או גבולית, בשל נסיבות של לחץ, פחד, אי הבנת הנקרא - הודה במה שלא עשה ומשלם מחיר נוראי.

יתירה מכך, פרוטוקול המשפט ועו"ד אביגדור פלדמן, מטובי הפרקליטים הפליליים, מצביעים על סתירות ואי התאמות בין העובדות בשטח, לבין האמור בהודאות. אין כל ראיה חיצונית התומכת בהרשעתו ברצח, אין כל ראיה ישירה הקושרת אותו לרצח, אבן יסוד בכל הרשעה פלילית.

ואם לא די בכל אלה, בא התחקיר המקיף ושופך אור על מסכת ארוכה של עובדות וראיות, המצביעות על חפותו של האיש, כולל העובדה שהתגלתה במהלך המשפט, שהגופה של הנרצחת נמצאה 30 ק"מ הרחק מהמקום שעליו הצביע הנאשם.

התחקיר גם נותן כיווני חקירה אפשריים למציאת הרוצח האמיתי ומפרט את כל הטעויות שנעשו ע"י המשטרה ויתר הזרועות של החוק. המשפט של רצח הנערה חנית קיקוס יכול להיכנס לספר השיאים המשפטי של גינס, כאחד השיאים השליליים של מערכת המשפט שלנו. אין דוגמא בארץ ואולי בעולם כולו, שאדם מזוכה פעמיים מרצח, במחוזי ובעליון, ומורשע ברצח ואונס בעקבות דיון נוסף, בהרכב מורחב, על אותן עבירות שמהן זוכה בווריאציות שונות.

הסתירות והניגודים המהותיים, שנתגלו במהלך המשפטים במחוזי ובעליון, זועקים לשמיים. העובדה שהרצח והאונס בוצעו ע"י אותו אדם, כעולה מן העובדות, לא הרתיעה את בית המשפט להרשיע את הבדואי באונס ולזכותו מהרצח - דבר שהוא יותר מאשר תמוה ומעורר ספקות. הספק גדול עד כדי כך, שאביה של חנית ז"ל טוען לאורך שנים שיש לו ספק בהרשעה ומצטרף לבקשה למשפט חוזר.

אבל המקרה הזה אינו חריג. קחו למשל את פרשת רצח החייל אולג שייחט ז"ל. רצח שבעקבותיו נעצרו שלושה חשודים, נחקרו, הודו באשמה ואפילו שיחזרו למצלמות את הרצח - ואז לפתע שוחררו וזוכו מאשמה ונעצרו שלושה חשודים חדשים. השב"כ טען שהחשודים לא קשורים לרצח והמשטרה התעקשה שכן והגישה כתב אישום.

הסתירות בין זרועות החוק האלה מדאיגות ביותר. ואולי יש מקום לפי טענת משפטנים מסוימים לחזור לשיטת השופט החוקר. קחו למשל את המקרה האחרון שהתפרסם, לפיו שחרר בית המשפט את החשוד ברצח חברתו באוסטרליה לפני 10 שנים, אייל זיגר. המשטרה טענה שהוא מסר הודאה שבה הוא מודה ברצח. סניגורו טוען שהוצאה ממנו באיומים ולחצים לא לגיטימיים. בית המשפט שחרר אותו למעצר בית שהוא מהלך לא שגרתי במקרים של רצח.

מבין הפרסומים המעניינים, נציין את הזיכוי הבולט והחשוב של משה זגורי, מחמת הספק, בהליך של דיון נוסף על רצח חלפן הכספים, אפרים יאס ז"ל, בשנת 1988. להדגיש, הזיכוי הגיע אחרי שזגורי ריצה בכלא 5.5 שנים, לאחר שהורשע.

שלושה שופטי בית המשפט המחוזי + שלושה שופטי בית המשפט העליון הרשיעו אותו ברצח, ורק בהליך של משפט חוזר, בהרכב מורחב של 7 שופטים, זוכה זגורי ברוב של 5 שופטים נגד 2 (שהרשיעו אותו גם בערעור בעליון) - וכך יצא לחופשי אחרי שבילה בכלא 5.5 שנות חיים.

במקרה הזה, שהיה מקרה חריג ומיוחד, הורשע זגורי ע"י בית המשפט העליון ברצח, שעה ששותף שלו כביכול לעבירה, זוכה ע"י שלושה שופטים אחרים מאותה עבירה. לדעת 5 שופטי הרוב, במשפט החוזר, מאחר שבשני המשפטים הנפרדים התקיימה תשתית עובדתית וראייתית זהה - שהתבססה על עדות "עד מדינה" + עדויות נוספות במשטרה, אין מקום לתוצאות שונות בשני המשפטים ומכאן הזיכוי.

למרות שהמקרה הנזכר לעיל הוא מעניין ומסובך מבחינה משפטית אין הוא המקרה היחיד, וכאן כדאי להזכיר זיכויים של הנאשמים המורשעים בפרשה שכונתה "כנופיית מע"צ" בשנות ה-60. לאחר שנות כלא רבות, החל מצפונו של קצין משטרה, שהיה החוקר הראשי בפרשה, להציק לו, והוא התוודה בפומבי, שהעדויות פוברקו, החשודים הוכו, עונו גופנית ונפשית, והוצאו מהם הודאות שקריות. אומנם הם קיבלו פיצוי כספי, אך מי יחזיר להם את שנות החיים שנגזלו - להם, למשפחותיהם, לילדיהם - על כך אין פיצוי וזאת הבעיה.

ניתן להרכיב רשימה די ארוכה ומפחידה של מקרים, דוגמת הזיכוי במשפט חוזר של עמוס ברנס על רצח רחל הלר ז"ל וכן הוידוי של קצין המשטרה הבכיר, סנ"צ דני מרוז, שהוא גם עו"ד, שמצפונו העיק לו אחרי שנים, וידוי שבעקבותיוו אדם נוסף שישב בכלא 7 שנים זוכה ומצפה גם הוא לפיצוי כספי.

ניתן להמשיך בדוגמאות אך הנושא והעיקרון ברורים. ברוב המקרים שפירטתי לעיל ובאלו שלא הזכרתי מחוסר מקום, היו מעורבים "עדי מדינה" או "מדובבים" למיניהם וכבר התרעתי בנושא זה (ראה מאמרי באתר זה - "זהירות עדי מדינה"), על התופעה והצורך לשנותה ולהתייחס אליה בכלים אחרים יעילים יותר - למרות שמדובר בתופעה שהיא "הכרח בעל יגונה" או הרע במיעוטו.

האם יושבים בבתי כלא אנשים שהורשעו בעבירות שונות מבלי שביצעו אותם, אם על-ידי הפללה, מילכוד, עדויות שקר של "עדי מדינה" וכו'... התשובה היא - הדבר בהחלט יכול להיות, ובסבירות גבוהה. בשני המקרים המצב מדאיג, מעורר מחשבה וזועק לתיקון, לבדק בית ולשינוי שחייב לבוא בהקדם.

האשמה במקרים אלה, רובצת ככל הנראה, בעיקר לפיתחם של המשטרה, התביעה ובתי המשפט. אזרחי המדינה, רואים בבתי המשפט, ובצדק, את המחסום האחרון והאיתן, לשלטון החוק, למניעת עיוות דין, אי צדק ועוולות שלטוניות אחרות, אזרחיות ופליליות. הציבור מצפה, ששופטים מנוסים, ישרים, בעלי ידע ומיומנות משפטית יזהו את הפגמים, התקלות, "העבודה בעיניים" של העדים השקריים והמלכודות - ויעשו משפט צדק.

הפתרון טמון בחזרה לימים שבהם לא ניתן היה להרשיע אדם על-פי הודאתו בלבד בתוספת "דבר-מה" - אלא בסיוע ממשי חיצוני. יש לבדוק מחדש את כל נושא "עדי-המדינה", "המדובבים" למיניהם, ולקבוע כללים חדשים ונוקשים לשימוש בראיות שהושגו בדרכים עוקפות, לא שיגרתיות, באמצעות תרגילים לא מקובלים של המשטרה כגון הטמנת מלכודות, בהן יכולים ליפול בקלות אנשים חלשי אופי, חלשי גוף ורפי שכל - ויש לכך דוגמאות במציאות, כמו הבדואי סולימאן אל עובד.

חשוב למצוא דרך לחיזוק האמצעים שיבטיחו חקירה הוגנת, מקצועית ועניינית שתביא לחקר העובדות הנכונות. על התביעה לתרום את חלקה לשלטון החוק על-ידי ביקורת נוקבת של מעשים וחקירות חריגות, ובמיוחד עליה להיות אמיצה ונועזת ובמקום שיש לה ספקות לא להעביר את הכדור לבית המשפט, אלא להחליט לגופו של עניין.

אם דברים אלו יבוצעו, יהיה בכך אומנם כדי להקשות על המשטרה והתביעה להרשיע, אך יהיה יותר קל - לציבור הרחב וגם לשופטים - לישון טוב בלילה.

הפתרונות למניעת חששות לעיוות דין, וחשש לאי צדק הן בחקיקה ופסיקה שתבטיח שלא יורשע אדם בעבירת פשע על סמך הודאה בלבד, אלא בחיזוק ע"י ראייה חיצונית בלתי תלויה ועצמאית בדרגה גבוהה. יש לחזור ולקדש את עקרון "חזקת החפות", שכנראה נעלם ולא נקלט במערכת המשפט.

כב' השופט לינדנשטראוס, שהיה נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה וכעת מבקר המדינה, פרסם ספר ובו השוואה בין עקרון חזקת החפות בישראל ובארה"ב. מסקנתו של השופט, שמערכת המשפט בישראל לא הפנימה מספיק את העקרון והנושא לא חלחל לתוך התפיסה המערכתית של המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, הווי אומר, שהאדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, וזאת נקודת המוצא לכל חקירה ולכל משפט. מה חבל.

ולסיכום: גם עיוות דין שמתוקן באיחור הוא בבחינת עשיית צדק. הודאה בטעות ותיקונה היא תוספת של חוסן מוסרי ומשפטי לזרועות החוק.