במונית לנהריה

לאור המצב הקשה של תושבי הצפון, הנאלצים לשהות במקלטים ימים כלילות, נעתרתי ליוזמת "אמנות לעם" והצפנתי לנהריה ביחד עם אמנים נוספים, במטרה להמתיק במקצת את זמן שהייתם הקשה של האזרחים במקלטים. הכנסתי לתיקי את שלושת ספרי לילדים: "בנגורו הקנגורו", "מה אוכלים הדגים", ו"ניעור", ונשאתי תפילה כי הכול יעבור בשלום.

... דילגנו בין המקלטים בעיר הרפאים נהריה, כשברקע נופלות הקטיושות ולא ידעתי מה יותר מפחיד; לשמוע את יבבת האזעקה ולחכות במתח עד יפלו הטילים, או לשמוע קודם את ה"בומים" נופלים ולאחר מכן את סירנות רכבי ההצלה.

המונית אספה אותי בחיפה לאחר שהתחילה את מסעה בירושלים. ברעננה עלתה למונית הזמרת שולי נתן, ("שועלת קרבות" ותיקה), היא והגיטרה.

שמחתי על ההזדמנות להכיר מקרוב את הזמרת האהובה ולהגיד לה עד כמה אנו (בני משפחתי) אוהבים את ביצועה ההיסטורי, הצלול, הזך, הפשוט, הטהור והנקי לשירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב", ההמנון הלאומי השני של מדינת ישראל.

שמעתי מפיה חוויות על זמנים עברו, על "הקרבות ההם, בזמנים ההם" עת בה היתה עדיין זמרת צעירה ודילגה בין המוצבים בכדי להעלות את מוראל החיילים... היא והגיטרה... יחדיו עשו את "מה שצריך" - אז כמו היום.

זה לא היה שונה בהרבה... ההפגזות, הסכנה, המרתון בין המקומות השונים, היעדר התנאים, הפשטות... בהבדל אחד גדול - ההופעות אז היו מול הלוחמים ואילו עתה היא הופיעה מול אנשי העורף - התושבים.

ועוד הבדל היה שם: אנשי העורף המותשים, אנשי השכונות של נהריה, לא קיבלו אותנו בקריאות שמחה והתרגשות, הם לא חיכו לנו בציפייה נלהבת, אלא בהו בנו בעיניים ריקות, כבויות, עיניים קשישות, אדישות, חסרות עניין ונעדרות כוחות. רובם לא הכירו את שיריה של שולי נתן, והיו אף כאלה שהתקשו להבין את המילים.

ברוב המקלטים בלטה הדלות - דלות חומרית, דלות רגשית והשתיים הזינו זו את זו. הילדים רבו, קיללו, הרביצו, צעקו. ההורים היו אדישים למתרחש, המבוגרים שכבו בצד על מזרנים צבאיים דקים ואפורים, בקבוק מים לצידם, קופסת סיגריות ביד אחת וביד השנייה מגבת לנגב את הזיעה.

לעומתם ראיתי מקלטים בודדים שבהם היתה שמחת חיים ותחושה של בית חם, תוצר של יוזמת אנשי המקום אשר השכילו להתלכד ולשתף פעולה כדי להפוך את המקלט למקום נעים, מזמין, שפוי; הילדים תלו על הקירות פוסטרים וציורים, הבוגרים הביאו מהבית את המזרנים הטובים ועטפו אותם במצעים נקיים וריחניים, הנשים ארגנו מאכלים, תבשילים, סלטים, פשטידות, הגברים בנו שולחן ארוך מארגזים ועליו נפרסה מפת ניילון פרחונית, הנוער חיבר את האינטרנט, ובשבת הם עשו קידוש.

הוזמנו לסעוד עמם... ואוי לנו אם סירבנו. וכך, בתוך המחנק, מתחת לאדמה, כשברקע נשמעים "בומים" עמומים - התמזגנו עם חיי המקום של עשרות, מאות, אלפים.

והיו שם תלונות על העיריה ועל פרנסיה שהזניחו אותם לנפשם, שכחו את שהבטיחו, הבטיחו ולא קיימו, אמרו ולא עשו, נערכו אך לא בזמן, ארגנו אך לא מספיק...

והיו שם בקשות ותחנונים לאספקת אוכל לתינוקות, ממתקים לילדים, מאווררים למבוגרים, טלוויזיה נורמלית, מזרנים נוספים... ו"למה לאלה מהמקלט בתחילת הרחוב דאגתם ולנו לא? מה קרה... אנחנו לא מספיק קרובים לצלחת?".

והיו שם אמירות קשות על המצב, על התנהלות המדינה, על ראשי הממשלות, על מה שהיה ועל מה שיהיה. והיו שם המון שרי ביטחון, רמטכ"לים וראשי ממשלות, כולם ידעו הכי טוב מה, כמה, למה, ואיך...

ובין לבין נשמע פיצוץ עז ונהרג תושב המקום מפגיעה ישירה ולא הספקתי לסיים את ההופעה ובאו מהר לאסוף אותי כדי שנצא מהעיר... והאיש של העיריה היה עצבני, ובינתיים אשתו הדואגת התקשרה מאשדוד לשאול לשלומו, ואישה אחרת נתקפה בחרדה...
ואני חשבתי לעצמי שלכל פגז יש שֵם, ושלא בא לי למות עכשיו, ומה בכלל אני עושה שם... ולמה אני לא בבית עם ילדי...

ואז ראיתי את שולי נתן עומדת ליד אחד המקלטים, נזכרתי בירושלים, וביקשתי מהנהג שיחכה רגע, ירדתי מהמונית ורצתי לקנות את הארטיק שאני הכי אוהבת במכולת השכונתית וידעתי שאם חס וחלילה אמות - לפחות יהיה לי טעם טוב בפה.