כמעט ללא הד תקשורתי עבר פרסום הנמקת בג"צ בנושא פסילת תשדיר הבחירות של שינוי על-ידי ועדת הבחירות המרכזית בראשות השופטת ביניש. ההרכב, בו ישבו הנשיא ברק והשופטים פרוקצ'ה וריבלין, אישר את החלטת ועדת הבחירות לפסול תשדיר התעמולה בטלוויזיה, לאחר ששודר כבר מספר פעמים, תוך שהוא משמיע דברים קשים וחסרי תקדים אשר הישוו אותו לתעמולה הנאצית.
הנשיא ברק, שהינו ניצול שואה בעצמו, שלא כהרגלו, לא בחל במילים, והשמיע דברי גינוי חסרי תקדים שמן הראוי לצטטם בהרחבה: "מדובר באחד המקרים החריגים בהם הפרסום מזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית. הטעם לכך הוא, כי יש בו דמיון מעורר חלחלה לתעמולה אנטישמית, ההופך את היהודי החרדי ליצור חסר פנים, ל'לא אדם' הזוחל על הרצפה והנצמד כעלוקה לחילוני. סופו של חרדי זה שהוא מתאדה ונעלם בעשן. תיאור זה מבזה ומשפיל, ופוגע בכבוד האדם בכלל, ובכבודו של היהודי החרדי בפרט... הוא מעלה בעיני המתבונן זכרונות קשים של מליוני אחינו שעלו באש במשרפות הנאציות. תיאור זה עובר את רמת הסיבולת הדרושה בחברה דמוקרטית. הזכות לבטא כל מסר - כן; אך לא באופן מבזה או משפיל הנושא סממנים המזכירים ביטויים אנטישמיים מבית מדרשה של התעמולה נאצית", לא פחות(!).
מפלגת שינוי והנגזרת ממנה, לא עברו את אחוז החסימה ונראה כי לא בכדי. נראה כי הציבור מאס במסר האנטי דתי, הבוטה והרדיקלי של מפלגת "שינוי" שעיקרו שנאה מכוערת למגזר אחד: המגזר החרדי, אשר לא אחת השתרבבו אליו סממנים גזעניים.
כעבור זמן נתבשרנו כי יו"ר שינוי לשעבר, יוסף טומי לפיד נתמנה לתפקיד היו"ר החדש של מוסד "יד ושם". מר לפיד פרש אומנם ממפלגתו "שינוי" עובר לבחירות, ולא היתה לו אחריות לתשדירי הבחירות של המפלגה אותה החליט לעזוב, אולם הוא הממציא של הגל האנטי חרדי הגדול ששטף את הפוליטיקה הישראלית בסוף שנות התשעים, והינו האחראי הראשי להצלחה הביזארית של גל זה ששיאו חמישה עשר מנדטים בבחירות 2003, שנגוזו ואינם.
בקרב ששת המליונים, היו יהודים דתיים וחרדים רבים, ויש מי שסובר אף שמרבית הניספים נימנו עם חוגים אלה. אסור בשום פנים ואופן להכניס את "מלחמות היהודים" להנצחת זכר השואה. מי שעשה קריירה פוליטית מרשימה על בסיס מסר אנטי-חרדי מסוג זה איננו יכול לסמל את הקונצנזוס היהודי המינימלי הנדרש להנצחת השואה.
מי שבחר במחלוקת הפוליטית הרדיקאלית כדגל, ושכל פעילותו הציבורית שנויה במחלוקת, מינויו רק יעורר מדנים, תסכול ופגיעה ברגשות אותם חוגים שעל בסיס המאבק, שלא לומר ההסתה נגדם, בנה את הקריירה הפוליטית שלו.
מר לפיד הינו ניצול שואה בעצמו, וחווה את מראות השואה על בשרו, אולם המסרים הפוליטיים אותם בחר להוביל בעשור האחרון, שהתשדיר דלעיל מהווה רק הקצנה שלהם, פוסל אותו מלכהן, בכל הכבוד, בתפקיד הממלכתי הרם. אין כל סיכוי שמר לפיד יתקבל על דעתם של החוגים החרדיים כממלא תפקיד רגיש זה הנוגע גם לזכר יקיריהם, והמינוי מהווה פרובוקציה סרת טעם, חסרת התחשבות, המביאה פלגנות ופוליטיזיצה במובנה הגרוע ביותר לאחד מסמלי הקונצנזוס היהודי האחרונים במדינת ישראל.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
