חותמת גומי

מערכת בתי המשפט היא אחד הגורמים החזקים בישראל. על-פיה יישק דבר, לא רק בעניינים שבין אדם לזולתו, אלא בעניינים בעלי משמעות ציבורית ופוליטית מובהקת. יחסית למערכת הפוליטית, וגם לעיתונות, זוכה המערכת בכל זאת לאמון רב. יחסית, שכן בשנים האחרונות הולך ומתערער האמון גם במערכת המשפט בישראל.

שופטים רבים בישראל, רבים מדיי, הם הגורמים לכך. זלזול בבעלי דין, עיכובים בלתי מוצדקים במתן פסקי דין, התעמרות בעדים, החלטות מוזרות ותלושות מהמציאות, ובכלל - התנהלות בלתי תקינה מצד רבים מהם, הם המעוררים ביקורת רבה נגד מערכת זו.

הדברים האמורים לעיל נכונים אפילו ביחס לפסקי הדין רבים שנכתבים בערכאות ערעור. מי בתוכנו אינו מכיר את השיטה הנפסדת שהשתלטה על המערכת - "אני מסכים". על-פי השיטה, חותמים שניים מהשופטים על פסק דין שכתב השופט השלישי בהרכב, מבלי שטרחו להתעמק, לאזן, ובכלל - לתת משלהם בפסק הדין. האין בהתנהגות זו - המאפיינת לא רק בתי משפט מחוזיים אלא גם את בית המשפט העליון - משום זלזול בהוראת המחוקק, שקבע הרכב שלושה שופטים בערכאת ערעור? האם הפכו שניים מהשופטים (בהרכב) לחותמת גומי? עד כדי כך?

הדוגמה שלפנינו מעידה כי לנוכח הנורמה השלטת בקרב השופטים ("אני מסכים"), מתרחשות לעתים תופעות חמורות עוד יותר. אחת מהן: שופטים מגבשים דעה מוקדמת, במקרים מסוימים כותבים טיוטת פסק דין, ובמקרים קיצוניים אף כותבים פסק דין, עוד בטרם קיבלו ו/או ראו את סיכומי שני הצדדים. הנה אחד המקרים שהובא לידיעתי לאחרונה, המעיד על המעשים הבלתי תקינים של שלושה שופטים בכירים בבית המשפט המחוזי בחיפה.

מקרה זה - "ע.א. 2819/01 ד"ר גרשון הורוביץ נגד דליה כהן ועזבון המנוח אדמונד כהן (ז"ל)", גרם מבוכה רבה בבית המשפט המחוזי, ולאחר שהוגשה תלונה לנשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, השופט מיכה לינדנשטראוס, אף בוטל פסק הדין והתיק הועבר להרכב אחר שנתן פסק דין (שני). מדובר בסכסוך נדל"ן בין בעלי דירות, לא משהו מסעיר. מה שכן מסעיר הוא העובדה שפסק הדין ניתן בדרך המעוררת תהיות, בדבר התנהלותם של שלושה שופטים בכירים: שמואל ברלינר, ראיק ג'רג'ורה ויצחק עמית.

כדי לעשות סדר בדברים, אציג כאן את התלונה שהוגשה על-ידי ד"ר גרשון הורוביץ, שהינו מנכ"ל מרכז רפואי "אחוזה", באמצעות עו"ד שלומית גולדבך: (ואלה העובדות הרלוונטיות, כפי שהוצגו בתלונה (ציטוט):

1. עו"ד דורון רז, המרכז את הטיפול בתיק זה, העבירו לח"מ לכתיבת סיכומי הערעור.

2. בית המשפט המחוזי נענה לבקשת הח"מ ודחה את מועד הגשת הסיכומים בתיק בשבעה ימים, עד ליום 27.6.02.

.3. ביום 20.6.02 הגיש המערער בקשה להוספת ראיות.

4. ביום 26.6.02 בדק עו"ד רז את תיק בית המשפט לצורך השלמת סיכומי הטענות וכדי לראות אם ניתנה כבר החלטה בבקשה לתוספת ראיות. עו"ד רז מסר לח"מ, בעודו בבית המשפט, כי אין החלטה בבקשה כאמור.

5. בצהרי יום ה', 27.6.02, סמוך למועד סגירת דלתות בית המשפט לקהל, הוגשו סיכומי הערעור.

.6. ביום 3.7.02 קיבל עו"ד רז את פסק הדין בתא הדואר שלו שבבית משפט השלום. פסק דין זה, מפי שלושה שופטים (כב' השופטים ש' ברלינר (אב"ד), ר' ג'רג'ורה 'וי' עמית) ניתן ביום 30.6.02, דהיינו יום א!

7. עו"ד רז, שבדק שוב את תיק בית המשפט, מצא בו הוראה מיום 30.6.02 להחתים את כב' השופט ג'רג'ורה על פסק הדין. ככל הידוע, יום המנוחה השבועי של כב' השופט ג'רג'ורה הינו יום א.

8. כמו כן מצא עו"ד רז בתיק בית המשפט את סיכומי המשיבים, עם חותמת הגשה של יום 25.6.02, על-אף שלא קיבלם לידיו עד למועד כתיבת מכתב זה, ועל-אף שהיו אמורים להיות מוגשים לאחר שהמערער הגיש סיכומיו.

מתוך קריאת פסק הדין עולה היעדר כל התייחסות לסיכומי המערער. זאת ניתן ללמוד מהעובדה כי אף לא אחד משלושת השופטים שבדין התייחס לנימוקים שבסיכומים, מלוח הזמנים בו ניתן פסק הדין לאחר הגשת סיכומי המערער, ואפילו מהפרט השולי של אזכור עו"ד רז בלבד כבא כוח המערער, על אף שהסיכומים נחתמו בשתי חתימות באי כוחו של המערער.

האם ייתכן כי פסק הדין נכתב כולו עוד טרם הוגשו סיכומי המערער?בכל מקרה ברור כי פסק הדין נכתב טרם ניתנה החלטה בבקשה להוספת ראיות. האם אין במקרה זה פגם במינהל התקין של פסק דין?

עד כאן הציטוט מתוך התלונה.

ייאמר לזכותו של השופט לינדנשטראוס, כי מיד לאחר שקיבל את המכתב, החל לברר את העניין. השופט לינדנשטראוס החליט על החזרת התיק להרכב השופטים תוך שהוא נותן לבעלי הדין הזדמנות לטעון את כל טענותיהם, כפי שהועלו בפניו. לבסוף נידון העניין בפני דן יחיד בלבד - השופט ברלינר. ואכן פסק הדין בוטל בהחלטת השופט ברלינר, לאחר שהוגשה בקשה מוסכמת מצד שני הצדדים, שבה הם נותנים "כתב טיהור" לשופט ג'רג'ורה. בין היתר הם כותבים בהודעה לבית המשפט, כי "חתימת השופט ג'רג'ורה על פסק הדין, לאחר המועד בו נכתב פסק דינו של כבוד השופט ברלינר, אף אם נעשתה שלא בתאריך שנרשם כתאריך מתן פסק הדין על ידי ההרכב, לא מעידה על, ולא היוותה כשלעצמה, פגיעה במינהל התקין של מתן פסק הדין". ועוד "חזקה כי כבוד השופט ג'רג'ורה חתם על פסק הדין לאחר שאכן עיין בפסק...דינו של כבוד אב בית הדין השופט ברלינר, ולאחר שגיבש באופן עצמאי את דעתו...באשר לתוצאה הראויה בערעור"

כאמור, פסק הדין בוטל. הערעור הוגש לאחר מכן - יחד עם הסיכומים - להרכב החדש, כדי שייתן פסק דין. ואכן ביום 30.10.02 ניתן פסק דין חדש, על-ידי השופטים יצחק דר (אב"ד), יצחק כהן ואילן שיף. מיותר כמעט לציין כי ההרכב החדש דבק בפסק הדין הקודם. עכשיו, בגלל ההתנהלות המוזרה שהביאה לפסק הדין הראשון, יהיה קשה להשתחרר מהחשש - שמא נעול היה בית המשפט על התוצאה שנקבעה בפסק הדין הקודם.