מחדל כ"ט בנובמבר 1947

בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה באומות המאוחדות החלטה מספר 181 על חלוקת אדמת ארץ ישראל המערבית ליהודית ולערבים, שלא כוללת את ירושלים רבתי. 33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד ו- 10נמנעו.

לפי החלטה זו, המנדט הבריטי היה אמור להסתיים לא יאוחר מ- 1 לאוגוסט 1948. כידוע הבריטים החליטו לעזוב מוקדם יותר, דהיינו, במאי 1948. העזיבה שלהם נבעה מפעולות ולחצים שהפעלנו עליהם, ולא כתוצאה מהחלטת החלוקה.

המוסדות היהודיים קיבלו את החלטת החלוקה. מדינות ערב סירבו לקבל אותה. רוב הערבים המקומיים הרימו רגליהם וברחו. אם הערבים לא קיבלו החלוקה, מדוע היהודים היו צריכים לקבל אותה? לשאלה זו יש משמעות אסטרטגית, עמוקה וגורלית, ויש לנתח ולהבין אותה.

החלטת החלוקה התייחסה ליהודים ולערבים המקומיים שבין הים לנהר. היא לא נגעה כלל וכלל למדינות ערב. הערבים המקומיים לא היו מאורגנים כגוף פוליטי. ייצגו אותם מדינות ערב שהתנגדו לחלוקה. מדוע אנו היינו אמורים להסכים לחלוקה.

בהסכמה שלנו לחלוקה, קיבלנו עלינו התחייבות כלפי העולם, שאכן נקיים את החלטת החלוקה. האומות המאוחדות לא "צירפו" להחלטה מערבולת סכסוכים הנמשכת כבר קרוב ל- 60 שנה.

בקבלנו את החלוקה, למעשה הסכמנו, לנוכחות ולשותפות עם הערבים, שבין הים לנהר. מה הרווחנו מנוכחות ערבים בתוכנו, חוץ מהצגה תיאטרלית והעמדת פנים של "חיים ביחד" כביכול.

בהסכמה שלנו לחלוקה לא לקחנו בחשבון את המשמעות האכזרית והקשה של הדינמיקה המתגלגלת והמתפתחת לאורך השנים אצל הערבים. ריבוי טבעי, גידול באוכלוסיה, איחוד משפחות, זכות שיבה, אוטונומיה, התלהמות דתית. הזדהות עם האויב והאידיאולוגיה שלו וכו'.

בקבלנו את החלוקה, ידענו על ההתנגדות ועוינות הערבים כלפינו. הסכמנו לגבולות מוזרים ומשונים. קיבענו עצמנו בעמדה נחותה. הזמנו התעמרות הערבים בנו. שבר מתמשך.

בקבלת החלוקה וההתחייבות, תקענו את עצמנו בתוך סד פוליטי ומדיני. כרכנו את עצמנו בכבלי החלטה, שקורעת מעלינו את ירושלים וחלקים מארץ ישראל. המדינה עוד לא קמה, ואנו כבר עמוק בתסבוכת נוראה.

מי הוסמך להסכים, שירושלים והר הבית לא יהיו בידינו, ששילה, ענתות, בית לחם וקבר רחל, חברון ומערת המכפלה, שכם ובית אל, לא יהיו שלנו. ככה סתם לוותר על סמלי היסטוריה והישרדות של העם היהודי?! ועוד תקענו מקומות אלה בחותמת של "שטחים ערביים" כביכול. אסון! לאן הובילונו?

בהסכמתנו לחלוקה עוררנו אצל הערבים יצרים של עם כביכול, של אומה הרוצה בהקמת מדינה כביכול. הערבים לא בשלים לניהול של איזושהי ישות מדינית. הם רוצים רק להשמידנו. כשצבאות ערב כבשו חלקים מארץ ישראל, תוך ביזוי החלטת החלוקה, אנו היינו אמורים להשתחרר מהסכמתנו לחלוקה ולהתחייבות.

פתאום הערבים המקומיים התאיידו, ובאופן תמוה ביותר, במשא-ומתן לשביתת הנשק ברודוס, במקום לדרוש ממדינות ערב דרישה אחת בלבד, לפנות מיידית את צבאותיהן מארץ ישראל, כי הסכסוך לא נוגע להן, בסכלות תהומית, הסכמנו להעביר קו הזוי, פתלתול, מטורף, מעוות ומקולל על אדמת ארץ ישראל המערבית, הקרוי "הקו הירוק". "קו סכסוך קבוע". "קו מדמם".

נאלצנו להכיר בכיבוש של צבאות ערב על חלקים מארץ ישראל. ביתרנו, קרענו וחתכנו אדמת אבות. רק בשל כך איבדנו את זכותנו למדינה. עשינו צעד אנטי מוסרי בעליל. מצד אחד של הקו המקולל מסרנו אדמות ארץ ישראל, כולל מחצית ירושלים, למדינות ששלחו צבאותיהן להשמידנו (!), מצד שני של הקו הקמנו את מדינת ישראל מתוך הונאה עצמית, שנחיה עם הערבים בשיתוף ובשלום כביכול.

החלשנו את עצמנו עוד בטרם החלה המערכה. תקענו את עצמנו בחורבן עוד לפני שהמדינה נולדה. נהגנו כיהודים קטנים ונמוכים. בהחלטת החלוקה הייתה בעיה מרכזית חמורה. היא חייבה שתי אוכלוסיות עוינות לדור יחד בשכנות של שתי מדינות, על שטח שהוא יחידה גיאופוליטית אחת שלא ניתנת לחלוקה. החלוקה היא רעיון עיוועים ובטעות יסודה, היא מרשם לסכסוך קבע, ולא ניתנת למימוש. ניסיון של קרוב ל- 60 שנה מוכיח זאת...

הערבים סירבו לקבל את החלוקה. הם בעצם השתחררו מכל התחייבות. לא מוטלים עליהם שום אחריות ושום מגבלות. מחד-גיסא, מפעפעת בערבים שינאה תהומית ורצון עז לטאטא אותנו לים ולהשמידנו. מאידך-גיסא, ב- 1948 צבאות ערב היו חלשים, מצוידים בנשק ובתחמושת מיושנים ולא רצו להילחם.

סוריה שלחה כנופיות פרועות ולא מאורגנות. ההנהגה בעירק לא רצתה להילחם. למצרים היה צבא ענתיקה עם ציוד מיושן וחיילי מוזיאון. לבנון אז, כמו היום, שקועה במריבות עדתיות. עבדאללה מלך ירדן ביקש לשלוט במרחב של ירושלים רבתי בניגוד להחלטת החלוקה. כשהצבא המצרי נטש את אזור חברון, והצבא העירקי ברח מאזור שכם-ג'נין, ירדן השתלטה על שני אזורים אלה, מדוע לא אנחנו?

לפי אמות מידה של היגיון, מוסר וצדק פוליטי ואנושי, היינו חייבים לסלק בכוח את צבאות ערב ולפנות את כל הערבים המקומיים אל מחוץ לארץ ישראל. בסילוקם, היינו עושים מעשה הומאני גדול מאין כמוהו לערבים, לנו, לאומות המאוחדות ולעולם כולו. כך היינו מונעים סכסוך דמים אכזרי, מתמשך ובלתי אנושי, שאין רואים את קצהו.

הטענה שלא רצינו ערבים בשליטתנו מגוחכת, אווילית ומעוררת תמיהה. הערבים המקומיים חולקו לשניים: חלקם נשאר בשליטתנו, בגליל, בנגב, בוואדי עארה, במשולש ובערים אחדות. החלק השני נשאר תחת הכיבוש של צבאות ערב, מעבר ל"קו הירוק" האומלל. עצם נוכחותם של הערבים בארץ ישראל מבטלת את קיומנו כאן. מתישהו נמצא עצמנו במיעוט.

כל מי שניחן במחשבה מעמיקה מבין, שאי פינויים של הערבים מארץ ישראל מחייב אותנו לעזוב את הארץ, ומבטל את זכותנו להקמת מדינה יהודית. אין מקום לשתי ישויות מדיניות בארץ ישראל המערבית. שתי ישויות, תוצאתו, סכסוך נצחי. בתוך השטח של ארץ ישראל לא יכולה להתקיים הסיסמה הנבובה והחלולה, "הם שם אנחנו פה".

הבריטים ממילא החליטו לנטוש את הארץ. מלחמת השחרור לא באה עקב הסכמתנו לחלוקה. המלחמה שפרצה החל בנובמבר 1947 בהשתתפות צבאות ערב, הייתה ממילא מתרחשת גם אם היינו מסרבים לקבל את החלטת החלוקה.

אם היינו מסרבים לחלוקה היינו עוברים בדיוק את אותה מלחמה, שעברנו ב- 1948, כולל ההכרזה על הקמת המדינה, אבל בלי ההתחייבות, שעמדה מעל לראשינו.

באין ממשל בריטי, ובאין התחייבות לחלוקה, היינו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו. ממילא שלטנו בשטח. היינו מתמרנים את המלחמה לפי ראות עינינו ולטובת המדינה, ולא לטובת נציגי הוועדות של האומות המאוחדות שהעלו את הרעיון ההזוי של חלוקה.

נציגים אלה, היה עליהם להבין, שבחלוקה הם מקבעים סכסוך מתמשך. החלוקה הביאה לשפיכות דמים, שעדיין סופה לא ניראה באופק. רעיון החלוקה הביא לחורבן בארץ ישראל עוד בטרם נולדה המדינה. חורבן המתגלגל כבר קרוב ל- 60 שנה.

אלה בינינו, שזוכרים את האווירה וההתרחשויות ב- 1947-48 מבינים, שסירוב לקבל החלטת החלוקה והשתחררות מההתחייבות ומהמגבלות, היה נותן לנו יתרונות רבים, נציין את המרכזי שבהם:

בימים ההם, מיליוני פליטים נעו ברחבי היבשות עקב מלחמת העולם השנייה. הפוליטיקה לא התנהלה בטלוויזיה, התקשורת לא היתה עוינת ומגויסת. היינו חופשיים לפנות את כל הערבים מארץ ישראל. מדינות ערב הן משענת קנה רצוץ, אף אחד לא היה פוצה פה. אדרבא, היו תומכים בנו. התמיכה המתינה מ- 1917. קצינים בריטים שיבשו אותה. בנוסף, "תקעו" את הממלכה ההאשמית בגדה המזרחית של הירדן. לו היינו מסרבים לחלוקה, היינו עושים שרות מוסרי ענק גם ליהודים וגם לערבים.

הערבים הבינו שקמה כאן מדינה יהודית. רובם הגדול ברחו, לאחר, שנכבדיהם ועשיריהם עזבו, ואז קל היה למצוא להם פתרון מחוץ לגבולות ארץ ישראל. אנו עם יהודי ורצינו מדינה יהודית. מדינה מעורבת היא מקור לסכסוכים בלתי פתירים ואינסופיים.

ובנוסף: בדרום, כוחותינו היו שועטים לתוך סיני, לפחות עד אבו עגילה בדרך לאל-עריש ובכך כל חבל עזה היה נופל בידינו כפרי בשל. מצריים חששה מאד ממהלך צבאי זה. עזה של אז, זו לא עזה של היום. עזה של היום זו יצירה "מפוארת" של אותה החלטת חלוקה אומללה.

בצפון היינו מגיעים עד הליטני. בהסכמי שביתת הנשק מסרנו שטחים ללבנון. במזרח היינו חוצים את נהר הירדן מזרחה, לאחר, שהמלך עבדאללה לא עמד במילתו, ויצא להילחם בנו. שיחות עבדאללה-גולדה מאירסון.

ירושלים רבתי והר הבית, שלפי החלטת החלוקה היתה אמורה לקבל מעמד אקס-טריטוריאלי, הייתה נשארת בידינו, כולל הר הבית, וכולה יהודית באופן מלא.

יהיו מי שיטענו, שסירוב שלנו לקבל את החלטת החלוקה וההתחייבות, היה מונע מאיתנו תמיכה וגיבוי של האומות המאוחדות והמדינות בכלל. וכי איזו תמיכה וגיבוי קיבלנו כשבהסכמי רודוס, האומות המאוחדות התעלמו מהערבים המקומיים, התעלמו מתוכן החלטת החלוקה שלהן עצמן. הכירו בכיבוש של צבאות ערב, מסרו להן חלקים מאדמת המחלוקת, וקיבעו בזה סכסוך דמים אכזרי ונפשע.

יהיו מי שיטענו, שלו היינו מסרבים לקבל החלטת החלוקה, היינו מסכנים את היישוב היהודי והופכים את הקמת המדינה לאפיזודה חולפת. וכי מצב המדינה כיום אינו מסוכן? וכי המדינה כיום לא במצב של אפיזודה חולפת?

ממילא אנו מנהלים מדינה בתנאים מטורפים של מלחמות דם ודמעות, עם פגיעה הרסנית ובלתי הפיכה באיכות חיינו ובחברה שלנו. העולם של אז והאומות המאוחדות הכירו ב"זכות" הכיבוש של הערבים על חלקים מארץ ישראל. כשם, שהערבים קיבלו "זכות" כיבוש, על חלקים מארץ ישראל, כך אנו היינו מקבלים זכות שליטה על כל ארץ ישראל לאחר פינוי כל הערבים, גם אם היינו דוחים את החלטת החלוקה.

תמיד עלתה הסיבה "הערבים פה ויש להתחשב בהם". זו המשמעות העמוקה והקשה של מחדל אי פינוי הערבים מארץ ישראל ב- 1948. אז יכולנו לפנותם. היום סביר שיפנו אותנו.

יהיו מי שיטענו שלו היינו מסרבים לקבל ההחלטה, והיינו קובעים את גבולות המדינה על כל השטח של ארץ ישראל המערבית, ויוצרים מצב גיאופוליטי חדש, הנוח לנו לצורך הקמת מדינה יהודית, העולם לא היה מכיר בגבולות אלה.

וכי מאז 1948 יש לנו גבולות מוכרים? וכי העולם מכיר אפילו ב"גבולות אאושויץ", שחיינו בהם עד 1967?! וכי העולם מכיר בירושלים כבירת ישראל?!

נתאר מצב ציורי ובהגזמה רבה: לו היינו דורשים מדינה ליהודים מן היאור ועד הפרת והחידקל, היינו מקבלים לפחות את ארץ ישראל המערבית. הבעיה שלא דרשנו דבר. כך סתם הסכמנו להחלטת החלוקה בצורה עיוורת ופשטנית, מבלי לעורר תהיות, מחשבות ושאלות. האמנם?

בהסכמתנו לחלוקה, נכנסנו לחורבן מתגלגל והמצב מחמיר משנה לשנה. אנו עוסקים במאבק בלתי פוסק, שסוחט, מחליש ושוחק אותנו כבר עשרות שנים. עלינו על דרך שמובילה לשום מקום. באנו לכאן להקים מדינה, אבל אנו משקיעים מיליארדים בהקמת צבא אדיר, דם ומלחמות אינסוף, ללא תוחלת.

אנו עם חזק ואיתן. שואה ועוד שואה שרדנו. אנו לא פוחדים להמתין עוד אלפיים שנה, אולי תגיע הזדמנות נוספת. כיהודים, אף פעם לא נוותר על כל ארץ ישראל. היא שלנו לעד.