מלחמות הגנרלים

אלוף משה קפלינסקי, סגן הרמטכ"ל, נשלח לפיקוד הצפון להיות מפקדו העליון. חודש ימים חלף במלחמה. כבר איבדנו יותר ממאה אנשים. המשק הישראלי איבד הרבה מכושר ייצורו. העורף הופקר ואינו מאורגן. כמעט שום דבר לא נעשה בשטח הצבאי. יתר על כן, יש הרגשה - בארץ, בעולם ובעיקר בוושינגטון הבירה - ששוב צה"ל אינו מספק את הסחורה.

שוב - כמעט כמו בתסריט, הכתוב ממרום, לטרגדיה יוונית - צה"ל ומערכת הביטחון כושלים בהשגת משימתם: הגנה על ריבונות המדינה, אספקת ביטחון לתושביה ותמיכה ביעדים המדיניים של הממשלה. כיוון ששברתי את מקלדתי על כך לא מעט בעשרות השנים האחרונות - לא אדון בזה כעת, פרט לאמירה השדופה אצלי, כארבעים שנה, כמעט כמו אותו קאטו הזקן, שהמאיס את עצמו על תושבי רומא: "אמרתי לכם!" (חלק מהדברים שמורים עלי מחשב באתר הזה - לעיונכם).

גילוי נאות

גילוי נאות א': כבר ביומה הראשון של המלחמה הנוכחית בצפון שאלתי למה אלוף אודי אדם ותת-אלוף גל הירש ממשיכים בתפקידיהם - למרות כישלונם באירוע חטיפת שני החיילים ליד זרעית.

גילוי נאות ב': כמה ימים אחר כך שאלתי הכיצד שוב הופתענו מודיעינית (הטיל "סילקוורם", שפגע באח"י "חנית"; הטילים "פאגוט", "קורנט" ו"מטיס", שפגעו בטנקי "מרכבה" ועוד).

גילוי נאות ג': גם שאלתי, לפני כחודש, הכיצד ממשיכים אלוף יואב גלנט, מפקד פיקוד הדרום, ותא"ל אביב כוכבי, מפקד אוגדת עזה,בתפקידיהם לנוכח כישלונם המתמשך בהגנה על תושבי הנגב המערבי ובאירוע חטיפת החייל בכרם שלום.

המרחן הלאומי גיורא איילנד החליט, שאין טעם לדון בתפקוד גלנט וכוכבי באירוע בכרם שלום - כיוון שאנחנו בלחימה. אני שמח, שהרמטכ"ל דן חלוץ חולק עליו - כך לפחות אני למד משיגור קפלינסקי לצפון. כשל כוח סבלנו לנוכח תת-תפקודה של המערכת הביטחונית.

האם מתוך הדיווחים על המבצעים מריחים מלחמת גנרלים, שאחריה תבוא ועדת חקירה?

מה תחקור ועדת החקירה?

כידוע, אם זו לא תהיה ועדה, שתמנה הממשלה, אלא הכנסת - אין לה כל ערך. ואם תמנה הממשלה, אנחנו צפויים לחזור על קרקס יום הכיפורים, שבו הממשלה הגבילה את חקירת ועדת אגרנט לממדים, שלא יפגעו בה.

לאהוד אולמרט - בניגוד לתפיסה מקובלת - אין כל מחויבות להיהרג פוליטית עבור אריק שרון, ודאי שלא עבור אהוד ברק, ידידו-לשעבר. כידוע, אולמרט יודע רק דבר אחד: לדאוג לאולמרט.

האם ירשה אולמרט לעצמו, שתחקר מדיניות ישראל בצפון, החל מתחילת מעורבותנו שם, כבר לפני שלושים שנה, באמצע שנות השבעים?

האם יגישו אפרים סנה ובנימין-פואד בן-אליעזר (שהיו פיונים רציניים במדיניות הכושלת) - שותפיו הבכירים לקואליציה - בנקל את צווארם לשחיטה?

מה עם מורשת רבין, שתימצא, חס וחלילה, חלולה ביותר גם בתחום הזה? גם לה יש לובי רציני בממשלה ובכנסת.

הדחה במהלך מלחמה

שיגור אלוף קפלינסקי לחזית המקרטעת בצפון הינו צעד בעתו. ראוי היה שייעשה כבר לפני שלושה שבועות וחצי ואולי אף קודם לכן.

צה"ל אינו רגיל להדיח במלחמה מפקדים בכירים - כאילו כולם היו טובים ונבחרים (תרגום לקוי למונח האמריקני, The best and the brightest). לכאורה, הודחו רק שני אלופי פיקודים בשתי מלחמות שונות. גם יותר מדי מפקדי אוגדות ומפקדי חטיבות לא הודחו בצה"ל - למרות אי-תפקודם הבוטה (למשל, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת "שלום הגליל").

לכן, כנראה, הסתאב הצבא.

תופת בכראמה

כבר בתחילת מלחמת ההתשה ספג צה"ל תבוסה כואבת מול פת"ח, שנתמך בלגיון הירדני. זה היה תשעה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים, סוף מארס 1968, בכראמה שבעבר הירדן (מבצע "תופת").

כוח אוגדתי, שאלוף עוזי נרקיס, מפקדו של פיקוד המרכז, פיקד עליו, פעל בשלוש גזרות:

1. בדרום ים המלח (בפיקודו של אל"ם אורי בר-און) פעלו חטיבת השריון "עקבות הברזל" 401 וסיירת "שקד".

2. באזור כראמה פעלו חטיבת השריון 7 (בפיקודו של אל"ם שמואל גונן-גורודיש) וחטיבת הצנחנים 35.

3. באזור צפון עמק הירדן פעלו חטיבת מילואי השריון "אגרוף ורומח" 60 (בפיקודו של אל"ם מנחם אבירם), יחידת השריוניות נ"ט "דוכיפת" וכוחות מחטיבת מילואי הצנחנים 80 (בפיקודו של אל"ם רפאל איתן).

הכנף הדרומית פעלה כהלכה, וללא בעיות. היא השיגה את כל יעדיה ללא כל בעיות.

בשתי הכנפיים האחרות היו בעיות למכביר. יעד המבצע - לכידת יאסר ערפאת - לא הושג, והכוחות הסתבכו בקרב עם הלגיון, שקיבל התרעה מראש על המבצע. צה"ל איבד לוחמים, והיו לו פצועים ונעדרים (שטרם אותרו עד עצם היום הזה). בשלבים מאוחרים של המבצע היה הרושם, כי צה"ל יתקשה לסיים את הפשיטה, ולהחזיר בשלום את כוחותיו אל מערב הירדן.

אחר-הצהריים הגיע מבצע "תופת" לשלבים כל כך גרועים של סיבוך - עד שהרמטכ"ל הדיח את אלוף נרקיס, שנראה, כי איבד כל שליטה על כוחותיו. הרמטכ"ל מינה את אלוף ישראל טל, למפקד המבצע, ופקד עליו לסיימו.

כנהוג אצלנו - הכתבים לענייני צבא הסתירו את הדחת נרקיס, והצבא לא הזדרז להכריז עליה. עד היום הפרשה טרם פורסמה במלואה.

נרקיס המשיך בתפקידו עוד כמה חודשים - עד שפרש מהצבא לעולם שכולו טוב בהנהלת הסוכנות היהודית. בביוגרפיה שלו חסר הקטע המעניין על אותו אחר-הצהריים בחפ"ק הפיקודי של "תופת". נרקיס גם ידע לדאוג, בדרכי נועם, לכך, שכותבים שונים יחסירו את הפרק הזה.

הדחת גונן

הדחה פומבית נעשתה, למעשה, לאלוף שמואל גונן, אלוף פיקוד הדרום, ביום השני של מלחמת יום הכיפורים. בראייה לאחור, מינוי גונן לאלוף פיקוד הדרום היה עוד אחד מכישלונותיו הפיקודיים של דוד (דדו) אלעזר - עוד נקודה שחורה בדרכנו לאסון מלחמת יום הכיפורים. הרמטכ"ל דדו היה כל כך להוט להיפטר מאריק שרון, עד שנכנע ללחצו של אלוף ישראל טל, סגנו, למנות את מקורבו גונן. מעניין מה הניע את טליק?

גונן נודע כתלמיד אטי למדי. כל תפקיד הוא למד ביסודיות, אך באטיות. המלחמה תפסה אותו לא מוכן, אחרי פחות משנה בתפקידו. היה עליו לרסן שלושה סוסים אבירים, שכולם בכירים ממנו, שהיו מפקדי אוגדותיו: אריק שרון, אברהם אדן ואברהם-אלברט מנדלר.

נראה, כי הרמטכ"ל רצה להחליף את שני אלופי הפיקודים - גונן ויצחק חופי - לאחר כישלונות היום הראשון למלחמה. אלא שהמועמד למפקד חזית הדרום לא גילה התלהבות. רב-אלוף ((מיל.)) חיים בר-לב גויס למילואים, ונשלח לפקח על פיקוד הצפון. אחרי שהות מסוימת בצפון, נעתר בר-לב לבקשת ידידו הרמטכ"ל, וקיבל את דין התנועה. בר-לב ירד דרומה, וניסה לשווא לעשות סדר בפיקוד.

בפועל, גם בהנחיית בר-לב המשיך פיקוד הדרום לקרטע - בניגוד לשמועות ולצ'יזבאטים המקובלים - עד שנקבע הניצחון המצרי במלחמה, למרות שעצרנו בק"מ ה- 101 מקהיר. כלומר, הבעיה לא היתה רק באישיותו של האלוף ובניסיונו, אלא בבעיות מבניות בצבא. חלק מהכישלון הזה צריך להיזקף לחובתו של בר-לב.

אחרי המלחמה הועבר גונן לפקד על מרחב שלמה (מרש"ל). אחר כך נשלח לאייש צריף במחנה הקריה. כביכול - היה אחראי לעבודת המטה להקמת זרוע היבשה בצה"ל. שם התכונן גונן לעדותו בפני ועדת אגרנט, שהשליכה אותו לבסוף כשעיר לעזאזל.

מלחמת יום הכיפורים היתה רקע מתאים להתפרצות מלחמת גנרלים. להצלחה יש אבות רבים, והכישלון יתום. כל אחד מגנרלינו גלגל את האשמה לעבר רעהו, וכולם נלחמו בכולם - בכישרון, במרץ ובנחישות, שלא אפיינו את לחימתם באויב. אומנם מלכתחילה היה ברור, שיש שני שעירים לעזאזל - אמ"ן וגונן - אך, כידוע, לא היה בהם כדי להשביע את המולך.

כתב עויין במלחמת קרים

ויליאם הוארד ראסל מהעיתון טיימס של לונדון הנו המקושר ביותר עם סיקור המלחמה בקרים (1853-1856). במלחמה זו הוכחה בעליל חולשת הצבא הבריטי ואי-התאמתו להילחם נגד יריב אירופאי. כחמישים שנה נקברו המסקנות - גם בעזרת תקשורת אוהדת ופטריוטית - עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה, והראתה זאת שוב.

בתחילת מלחמת מלחמת קרים נשלח ראסל עם כוח קטן, ששוגר למלטה, וציפה לחזור הבייתה בהקדם. רק משהתערבה בריטניה במלחמה הקים טיימס רשת של כתבים מדווחים, שנפרסה משני עברי המתרס, וראסל נשלח לקרים.

ראסל כתב שם - בראשונה בתולדות סיקור המלחמות - תיאורים לא-אוהדים של מפקדי הצבא. את הרשויות הבריטיות טרדה יותר ההשפעה של ראסל בבית, בבריטניה, מאשר השפעתו על האויב. הפרסומים על מלחמת קרים בטיימס הביאו להדחת הממשלה הבריטית בראשות לורד אברדין בשנת 1855. תחושת הציבור, כי המלחמה הינה מאבק חסר-תכלית ומעייף, שבו נחשפו חולשות שני הצדדים, היתה אחת הסיבות לסיום המלחמה בחוזה פאריס.

דיווחי ראסל משדה הקרב הדביקו את עמיתיו, והרגיזו את הצבא ואת ממשלת בריטניה. גנרל קודרינגטון, המפקד הבריטי האחרון בקרים, החליט לסלק ממחנהו כל כתב, שיחשוף מידע בלתי רצוי. אולם, לא נעשה שום מאמץ להסביר מה כולל אותו מידע אסור.

המקורות העיקריים של ראסל היו קצינים זוטרים. זאת, כיוון שטיב מקורותיו היה קשור במרחק בין אוהלו לבין אוהל המפקד; והמרחק הזה נקבע לפי יחסי אהבה-שנאה, ששררו במקום. כאשר המפקד שנא את כתבות ראסל, הורחק ראסל לירכתי המחנה.

כל בריטי, שהייתה לו טינה נגד הפיקוד במלחמת קרים, השתמש בראסל. לפיכך, טענו נגד ראסל, כי בפעולתו, שגרמה נזק למוראל הבריטי - בעורף ובגיסות - הוא שירת את האינטרסים של רוסיה טוב יותר מסוכן רוסי.

טפלול כזה של העיתונות ידוע כיום היטב; ויש הרואים בו תפקיד חיוני ביותר של העיתונות הצבאית - היכולת להעביר לצמרת את רחשי-הלב של החיילים ושל הקצונה הזוטרה, שקולם אינו נשמע. כרמלה, את שומעת?

השטינקר מגליפולי טעה

צנזורה חמורה הוטלה על מערכת גליפולי במערב חצי-האי אנטליה במלחמת העולם הראשונה (מארס 1915 עד ינואר 1916) - המערכה, שבה התפרסמו נהגי הפרדות היהודיים, שגייסו יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי, אבותיהם של הגדודים העבריים וסביהם של צה"ל.

גליפולי היה עוד רעיון עיוועים, מהמיטב, שיכולים להפיק מתכננים צבאיים, היושבים ליד שולחנות בחדרים נוחים במפקדות עורפיות. המערכה עלתה בדם ובסבל של אלפי חיילים (רובם אוסטרליים וניו-זילנדיים - ANZAC), שנשלחו לא-מצוידים כהלכה עם פיקוד לא-ראוי, למות עבור הכתר הבריטי.

העיתונאי קית מורדוק האוסטרלי (סבו של איל התקשורת רופרט מורדוק) הצליח להבריח משם חומר משיחותיו עם כתב עמית - אליס אשמיד-בארטלט מדיילי טלגרף, שייצג את עיתונות לונדון, ולא היה מחסידי גנרל איאן המילטון, מפקד כוח הפלישה, ולא היה אהוד במחנהו. מורדוק ואשמיד-בארטלט תכננו להעביר באמצעות מורדוק, שיצא לחופשה בבריטניה, איגרת, שתעקוף את הצנזורה הבריטית, לראש הממשלה הרברט הנרי אסקווית.

לשיחות בין מורדוק לבין אשמיד-בארטלט במועדון העיתונות צותת עיתונאי עמית, הנרי נווינסון שמו. הוא הזהיר את גנרל המילטון מפני העומד להתרחש. המילטון ביקש ממשרד המלחמה לפעול נגד מורדוק, וב-28 בספטמבר 1915 סילק את אשמיד-בארטלט מאזור הצבא בדרדנלים.

הצבא עצר את מורדוק בנמל מארסיי, כשהגיע לחופשה. הוא שוחרר רק כשמסר לידיו את החומר האסור, שהיה בידיו. אז התברר, שנווינסון טעה, והאיגרת נועדה לאסקווית, ראש ממשלת בריטניה, ולא להארי לאוסון, המוציא-לאור של דיילי טלגרף.

מורדוק כתב מחדש את האיגרת באורך 8,000 מלה, ושלחה לאנדריו פישר, ראש ממשלת אוסטרליה, שהעבירה לשר דיוויד לויד-ג'ורג', שהפיצה בין חבריו השרים. אחר כך הופיע הדיווח השערורייתי של מורדוק במלואו בטיימס. באחד-עשר באוקטובר הגיע אשמיד-בארטלט ללונדון, ונפגש עם לורד נורתקליף, המו"ל השערורייתי של טיימס ושל דיילי מייל, שנתן לו את תמיכתו.

פרסום מכתבו של מורדוק לראש הממשלה פישר גרם להדחת גנרל סר איאן המילטון, מפקד זירת גליפולי, בחמישה-עשר באוקטובר הגיע להמילטון השדר על החלפתו בגנרל סר צ'ארלס מונרו. פרסום המכתב של מורדוק סיים, למעשה, את המעורבות הבריטית. הנסיגה הבריטית מגליפולי החלה מיד עם הפרסום של דברי מורדוק בשנים-עשר בדצמבר 1915.

פרשת התחמושת הקלוקלת

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשבעה באוגוסט 1914, קרא לורד קיצ'נר, שר המלחמה הבריטי, לגייס מיליון מתנדבים לצבא הבריטי. לורד נורתקליף נאבק למען גיוס חובה. בלהט מאבקו נגד גיוס מתנדבים, סירב לורד נורתקליף לקבל לעיתוניו מודעות גיוס של הצבא הבריטי.

במאבקיו הגיע לורד נורתקליף לסכסוך גלוי עם לורד קיצ'נר. מתנגדיו של שר המלחמה בצבא הבריטי ניצלו את היריבות בינו לבין לורד נורתקליף. למשל, גנרל סר ג'ון פרנץ', מפקד חיל המשלוח הבריטי באירופה (BEF), ביקש מלורד נורתקליף להתערב ב"פרשת התחמושת הקלוקלת" (מאי 1915) - אחר שקיבל תחמושת, שנותרה במחסני הצבא ממלחמת הבורים. גנרל פרנץ' השתמש בה בהתקפה על ניו שאפל, והדבר עלה בחיי אלפי חיילים - כיוון שהרבה פגזים אף לא התפוצצו.

לורד נורתקליף שלח את קולונל קורט רפינגטון, הכתב הצבאי של טיימס, לבדוק את הנושא. הכתבה על ההתקפה הכושלת על ניו שאפל העלתה את זעם ההמון נגד העיתונים, שהיו בבעלות לורד נורתקליף (בין השאר, גרמה הכתבה לגל של ביטול מנויים לדיילי מייל).

הסכסוך בין המו"ל לשר המלחמה התגלע שוב סביב פרשת הנסיגה מאזור המכרות מון (Mons) בבלגיה. דבר הנסיגה הבריטית מאזור מון ועל התבוסה הבריטית שם פורסם בטיימס ובדיילי מייל ב-29 באוגוסט 1914. הציבור הבריטי הוכה בהלם עקב הידיעות על התבוסה ועל הנסיגה, שהוליכה למלחמת החפרות.

הצנזור הראשי סמית, שסייע לפרסום הכתבה - עקב תמיכתו העקרונית בתגבור הצבא הבריטי, נאלץ להתפטר ממשרתו זמן-מה אחרי הפרסום כיוון שטיימס נאלץ לחשוף את חלקו של הצנזור בפרסום. בעקבות הפרסומים הללו הוקיע לורד קיצ'נר את לורד נורתקליף כ"אויב הצבא".

לבסוף התקבלה דעתו של לורד נורתקליף - בעניין הגיוס ובעניין התחמושת הקלוקלת. ממשלת אסקווית הקימה בשנת 1915 את משרד החימוש בראשות לויד-ג'ורג'. בנוסף, חוקק הפרלמנט הבריטי, בשנת 1916, חוק לגיוס חובה.