בין מעגל השכול למעגל השיח

אני חושב וחושש שגם אם יוחזר - הלוואי, במהרה - החלל החטוף האחרון שנותר קבור בחול העזתי הארור, שום מעגל לא ייסגר. אולי, הלוואי שאתבדה, יקרה ההפך. במקום מעגל שיח, שיתחיל דיבור אחר במקומותינו, מפייס, מאחה, מאחד - ייפתח עוד מעגל של קרע, פיצול, שיסוע, שיסוי, שנאה, מעגל שבכמוהו אנחנו מסוחררים זה מכבר. גם אצל משפחות שאל חיקן וחיבוקן יחזור יקירן לא ייסגר מעגל. השכול לא יהיה פחות חריף. אולי יותר. הגעגוע לא יהיה פחות מייסר. אולי יותר.

לא. לא למדנו שום לקח.

אנחנו יודעים ששנאה מפוררת. אנחנו יודעים שאלימות אינה רק כרסום יסודות הדמוקרטיה - היא ריסוקה והחרבתה. אנחנו יודעים איזה מחיר נורא שילמנו, ועדיין משלמים, בשלוט בנו "תוגת דמדומים", כמאמר המשורר, בהינתן השסע הפנימי, בהימשכות קרב תרנגולים שבו מורטים נוצות ונמרטים מהן.

יש בתוכנו כמויות לא ייאמנו של שטנה, של שנאה, של רוע, של גזענות, של אלימות. והם מסיחים את דעתנו מהעיקר, מקשים על זיהוי סכנות, לרבות ואולי בעיקר - סכנות קיומיות.

הלא כל האורות דלקו - אדומים ומסנוורים - ימים רבים טרם שבעה באוקטובר 2023. פעמונים צלצלו בקול מחריש אוזניים. בחרנו להיאטם, להחריש את עצמנו, לעוור את עצמנו. היינו עסוקים בעצמנו, רבים ומפוררים עצמנו לדעת.

ידענו שהריב הפנימי לא רק קורע ומפורר אותנו - הוא אות וסימן לאויבנו. הנה החיה הפצועה מוטלת מדממת. תש כוחה.

ועדת החקירה, ככל שתקום כזאת, יהיה שמה אשר יהיה, יהיו חבריה אשר יהיו, יהיה תוכן כתב המינוי שלהם אשר יהיה - לא תרפא את הפצע המוגלתי המדמם של שנאת איש את אחיו. היא לא תעצור את הימשכות תהליך הריסוק וההרס העצמי שאנחנו ממיטים על עצמנו, בריב אחים מר, מסוכן, הרסני.

------------------

לפני ימים אחדים אמרתי לאשתי, בעוד עיני מתלחלחות, שזו הפעם הראשונה שאני מעז לזהות את תחושת חוסר האמונה ביכולתנו להתאחד מול פני רעה. משהו רע קרה לאמונה שלי שיהיה טוב. אני מתחיל להפסיק להאמין שיהיה טוב. ורע לי. אני לא יודע מה לעשות בלי אמונה בטוב. המצב שאני קלוע וכלוא בתוכו מאיים עליי, מפחיד אותי. אתה מוכרח למצוא חוף מבטחים, כי הסערה המטלטלת מרעידה את הקרקע מתחת לרגליים. בראשונה מזה שנים אני מחפש קרש הצלה.

------------------

בעוד נישאת מקצה הארץ עד קצה התפילה לסגירת מעגלי השכול - המעגל שהכי דחוף לסגור אותו סגור זה מכבר. מעגל השנאה הפנימית. והשאלה החשובה היא - איך פותחים אותו? איך מנקזים את השנאה? איך ממשיכים מכאן, מהמקום המלא שנאה?
ולאן?

(גילוי נאות: בדרכי לכאן, אל השולחן, שני נהגים רבו בכביש, עיכבו את התנועה. בתוך קקפוניית הצפירות הזועמות שמעתי אחד מהם אומר לעמיתו לריב: "לך תזדיין". ישראל, חורף, 2025. תמונת ראי).