|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
כעיתונאי חרדי שנהנה משתיקתה של יהדות התורה בימי ההינתקות, שנה אחרי - בהביני שהעקירה היתה חמורה, עד שעקרה את דוד שלי מן העולם - החלטתי לעשות תשובה
|
שאגתו של 'המשגיח' בהיכל הישיבה עודה באוזן, מהדהדת בעוצמתה. היא חודרת ללב כל פעם מחדש, מדי שנה בשנה, רגע לפני שאוגוסט מתחלף בספטמבר.
אלול, חודש הרחמים והסליחות.
חודש לחשבון הנפש. ואין נוקב מאשר חשבון נפש בשעת פטירתו של אדם מן העולם.
באלול תשס"ו, יותר מתמיד, קל לי לערוך חשבון נפש. זו שנה - שנה בדיוק – ליום בו עלו בתי-הכנסת של גוש-קטיף בלהבות השנאה של בני-דודנו הישמעאלים, ואני מקבל את הטלפון הגרוע מכל; הטלפון המבשר על פטירתו של שלמה פרידמן ז"ל, מוותיקי הגוש.
בשבילי, "הדוד שלמה".
חומצה על החולצה
נכון, הוא גר בגני טל ובהמשך עבר לנווה דקלים. אבל לפני כן הוא גר בימית, והרבה-הרבה לפני כן הוא היה במחנות ההשמדה בגרמניה, שם איבד את בני משפחתו.
שלמה עבר הרבה בחיים, ולא אמר נואש. הוא הצליח להשתקם, לבנות משפחה לתפארת, בנות ובנים מצוינים, רובם אנשי מעלה אדומים. המפורסמים שבהם, שניים הם: ינקי, עסקן ציוני-דתי ממולח – שתשמעו לי, עוד יהיה שר במפד"ל – ורפי, שיעדיף כמו תמיד להישאר מאחורי הקלעים. בטח הוא יהיה מנכ"ל המשרד.
זו כבר הפעם השלישית שמגרשים את דוד שלמה. והפעם, הפעם הוא לקח קשה, קשה מאד, את הפינוי מהגוש. מיום שעזבו הוא ורעייתו את נווה דקלים, הוא חלה ומצבו הידרדר והידרדר. עד השבת האחרונה, אז הוא שבק חיים.
הזיכרונות לוקחים אותי שנה אחורה, לא נותנים לי מנוח. בימים האחרונים לחיי הגוש, התארחתי בביתו שבנווה דקלים. הגעתי לשם כנושא תעודת עיתונאי, לא כאחיין. והתנהגתי אדיש, אפילו קצת מתריס. רעייתו, דודה טובה שתחיה, והילדים, העדיפו לא לדבר על זה, אבל בארוחת הבוקר של היום האחרון בגוש, הם הדליפו בטעות שמאז הגיע הצו הראשון של מנהלת סל"ע הדוד חלה במחלה. אז הם עוד לא ידעו שהיא "המחלה" האיומה.
והמשכתי להתריס, כי הייתי בטראנס הזה. כששאלו אותי לפשר הדבר, הוצאתי מהתיק את הראלף-לורן המשובצת והצבעתי: "שפכו עליי חומצה, ממש כמו קוראים לי אריק שרון. זה הם שמשניאים עצמם עלינו".
|
|
מאותה סיבה, בדיעבד, גם נהניתי משתיקתה באותם ימים של אותה מפלגה, שאת הגימ"ל שלה שמתי בקלפי.
לא זו אף זו: כעת אני מרשה לעצמי להתוודות בפני אנשי קטיף ואלו שנתקלו בהגיגיי ב'בקהילה' כי הייתה גם 'נקמה' קטנה בגין אותה חומצה, שאותותיה לא סרו גם ככלות שלוש פעמים במכבסה.
בכל אחת מהכתבות שפרסמתי בנושא מתנחלים, השתמשתי במונחים חריפים: מתיישבים הפכו ל"מתנחלים", ימנים הם "ימנים קיצוניים", והינתקות היא הינתקות – לא גירוש חלילה, לא עקירה, אפילו לא פינוי. כך, בעדינות, הינתקות. גם את הקראוונים העלובים בניצן, אחרי שביקרתי בהם, תיארתי כקראווילות, ממש כאילו אני עובד בשירותיו של ראובן אדלר.
ועכשיו אני כאן כדי להתנצל.
כי אין חוכמות. כל עוד זה לא נוגע בבשרך, כל עוד זה לא פולש אל חלקת הבית הפרטית, המשפחתית, שלך – אתה אדיש. אם אתה לא קולט שהגירוש הזה, שהעקירה הזו הייתה גרועה עד שיכולה הייתה לעקור איש בריא מן החיים ולקחת אותו אל חלקת המתים – סימן שאתה פשוט עדיין לא יכול לקלוט.
שום דבר לא יעזור. אם נרצה או לא נרצה לא נוכל להתנתק מזה, גם לא שנה ושנתיים אחרי, וגם לא כשאריק שרון, שגרם למותו של הדוד שלמה, שוכב גוסס במיטתו.
כבעלי אמונה נוכל להתעודד רק בעובדה אחת; שלפני שנתיים, בראש השנה, ישב בורא עולם עם עצמו והחליט: השנה אנחנו מפנים 1850 משפחות יקרות מ-24 יישובים פורחים ברצועת עזה.
וביום הרת העולם האחרון, תשס"ו, זה היה אותו אחד שהחליט שהדוד שלמה יילך לעולם שכולו טוב.
מה שבטוח, משם כבר לא יגרשו אותו.
|
|
| תאריך:
|
04/09/2006
|
|
|
עודכן:
|
06/09/2006
|
|
שלמה קוק
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
לילי לילי
|
4/09/06 23:41
|
|
|
|
2
|
|
בצלאל
|
5/09/06 02:08
|
|
|
|
3
|
|
AMR
|
5/09/06 06:02
|
|
|
|
4
|
|
עמוס ערד ישראל
|
5/09/06 07:41
|
|
|
|
|
|
שרה
|
5/09/06 09:06
|
|
|
|
|
|
עמוס ערד ישראל
|
5/09/06 13:12
|
|
|
|
|
|
שרה
|
5/09/06 09:08
|
|
|
|
5
|
|
דבורה הנביאה
|
5/09/06 07:59
|
|
|
|
6
|
|
מישה
|
5/09/06 08:00
|
|
|
|
7
|
|
אריאל ש'
|
5/09/06 08:04
|
|
|
|
8
|
|
אתה לא חרדי
|
5/09/06 09:59
|
|
|
|
9
|
|
מרא דאתרא
|
5/09/06 17:36
|
|
|
|
10
|
|
אלוהה
|
5/09/06 22:29
|
|
|
|
11
|
|
שרית
|
6/09/06 02:45
|
|
כמנהג ישראל של זמננו הופיעו המסבירים והמפרשים למלחמה, אסטרטגים ומחפשי מחדלים. במדינה שבה כל העם צבא השמעת דעות ביום שישי בסלון או על הדשא היתה לתרבות שלמה. היום הכול פועל לפי נשיפות התקשורת שהצטיינה אפילו יותר מהגנרלים בפירושי מלחמות העבר ולא בזו הנוכחית. זה מושך להשיב לכמה מהכותבים:
|
|
|
|
|
במהלך הויכוח המתמשך בדבר אופי חקירת המלחמה האחרונה נשמעו טיעונים רבים וחשובים. תומכי הקמת ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה [ועדת חקירה ממלכתית] מדגישים את אמינותה בשל סמכותה להזמין עדים ולכפות עדות תחת אזהרה וכן בגין העובדה שבראש הוועדה עומד שופט-לרוב שופט בית המשפט העליון, האמון על קביעת עובדות והסקת מסקנות.
|
|
|
|
|
ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט מפריח תקווה חדשה בלב אזרחי מדינת ישראל: "פניתי לסניורה בלבנון שנשב ונעשה שלום. מספיק עם מעגל האיבה הבלתי פוסק הזה. נפריח את הגליל והנגב".
|
|
|
|
|
הוא כבר בנה עיר בניצנים, אומנם עיר אוהלים, אומנם עיר שהכילה רק 6,000 אזרחים, אבל עיר. הוא עשה את זה מהר יותר, גדול יותר וטוב יותר מאשר ממשלת ישראל. הוא ראה את העולם, גר באירופה, והוא לבטח מכיר את יצירותיהם של האדריכלים החשובים העכשוויים כמו ז'אן נובל, דניאל לבסקינד, פרנק גרי, סאנטיאגו קאלאטרווה, או אדריכלים ישראלים מוכשרים. הוא כנראה מכיר עוד כמה אדריכלים ממובילי הזרם הארכיטקטוני העכשווי ואם לא, עכשיו זה הזמן ליצור היכרויות חדשות.
|
|
|
|
|
דומה שכל עם ישראל הביט בתמיהה, בייחוד לאחר המהלכים של המלחמה האחרונה, על עצם העובדה שהחלטות גורליות הנוגעות לגורלו, מוחזקות שבויות על מזבח האגו של עמיר פרץ.
|
|
|
|
|
