הכותרת לקוחה מפיוט בשם 'אחות קטנה' שיש קהילות הנוהגות לפתוח בו את תפילות ראש השנה. הכותרת היא הפזמון החוזר של הפיוט. ההנחה של הפייטן היא שמה שהיה, לא היה מספיק טוב; היה אפילו רע, ומבקשים מהבורא יתברך שבכלות השנה, יכלו גם קללותיה.
דומה כי לא רבים יחלקו על הקביעה שאת השנה המסתיימת בערב ראש השנה, שנת תשס"ו, קשה להגדיר כשנה של ברכה לעם ישראל. אפשר אף להניח כי רבים חושבים שההיפך הוא הנכון, ובהחלט יש מקום להתפלל בלשון הפיוט, תכלה שנה וקללותיה.
דומני כי שני האירועים המרכזיים של השנה החולפת, היו הבחירות שנערכו במועד תקדימי, בין פורים לפסח, כפי שניסינו להראות בזמנו, והמלחמה הבלתי רשמית בלבנון שנחתה עלינו כשלושה חודשים לאחר אותן בחירות.
וכמובן, לא נשכח את קריסתו המוחלטת של ראש הממשלה לשעבר, האיש האחראי יותר מאחרים לקללה של השנה שקדמה לשנת תשס"ו, שנת תשס"ה, עם עקירה של כעשרת אלפים יהודים ממקומותיהם, והחרבת בתיהם. אבל את זה ניתן לקטלג במדור 'דרך כל הארץ'. לפחות לכאורה, לא בהכרח אירוע מיוחד שמחייב התייחסות.
לעומת זאת, האירועים האחרים שווים התייחסות מעמיקה, כולל ניסיון לברר אם יש קשר ביניהם לבין המסר של ראש השנה.
ובכן, מהו המסר של ראש השנה?
ראש השנה נקבע ליום השישי למעשה בראשית, יום בריאת אדם הראשון. זהו למעשה יום ההולדת שלו ולפיכך גם שלנו. וכמו בכל יום הולדת, לא די לשמוח (מי שיש לו סיבה לשמוח) על זה ש'גדלתי בשנה'; צריכים גם לערוך סיכום של ההישגים עד כאן, חשבון נפש, ולקבל החלטות להמשך, כולל כמובן הצבת יעדים חדשים שיש לחתור אליהם. השאלה היא, למה מתייחסים בסיכומים, איזה סוג של החלטות צריכים לקבל ואיך בוחרים את היעדים החדשים?
הפיוט שהזכרנו מציע סיכום כזה וגם את השאיפות לעתיד. ומכיוון שהסיכום שלו וגם השאיפות, מסתדרים מצויין עם הוראות התורה לגבי ראש השנה, נראה שזהו ההסבר לכך שנבחר לפתוח את תפילות החג.
(ראש השנה ט"ז/א) בארבעה פרקים העולם נידון; בפסח, על התבואה. בעצרת (שבועות) על פירות האילן. בראש השנה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר (תהילים לג) הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם; הַמֵּבִין, אֶל-כָּל-מַעֲשֵׂיהֶם. ובחג (הסוכות) נידונין על המים:
כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, לא רק היהודים וגם לא רק מין האדם. ומה עושים במעבר הזה? נידונים.
המונח 'דין' פירושו גם ביקורת. הנה מה שאומרים בפיוט אחר 'ונתנה תוקף' בנושא זה:
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ
מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיָּה
וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם
אצלנו, מוסד הביקורת מעוגן בחוק; כל גוף רשמי מחוייב שיהיה לו גוף מבקר ולעתים קרובות מדי הביקורת מככבת אצלנו ברמה. לפעמים שומעים על פעולות מסויימות רק בזכות הביקורת שמפרסמת אותן.
אבל מהי תכליתה של הביקורת? לכאורה, איזו מין שאלה זאת? הביקורת נועדה להבטיח שאנשים וגופים לא יחרגו מן הכללים שנקבעו לתחום בו הם עוסקים. אלו מלים יפות... ומה מסתתר מאחורי המלים היפות? אצלנו, הכלבים (המבקרים) נובחים והשיירה עוברת.
בראש השנה, היהודי נדרש לבקר את עצמו. כדי שיעשה זאת באמת, בלי מריחות והצטדקויות, עליו להתייצב לפני ה' אלוקיו ולתת דין וחשבון על כל המעשים שלא היה אמור לעשות ועשה, וגם על מה שהיה אמור לעשות ולא עשה. במעמד זה, אין על מי לעבוד. הכל גלוי לפני הדיין, הבורא יתברך, והדין דין אמת.
אלא שביום הזה, בראש השנה, לא מדברים על הפרטים, בוחנים אך ורק את הנחת היסוד, את התשתית הרעיונית שמניעה את האדם.
תָּחֵל שנה וברכותיה
כשם שרופא מומחה יכול להסיק ממציאותם של סימפטומים כאלה ואחרים על מחלה מסותרת שגרמה להופעתם של אותם סימפטומים, כך ניתן להסיק ממעשיו של אדם אודות התשתית הרעיונית שלו.
כשם שרופא מומחה יחתור לרפא את האדם מן המחלה המסותרת שגרמה להופעת אותם סימפטומים, ולעולם לא יסתפק בטיפול בסימפטומים בלבד, כך במחלה רוחנית המתבטאת במעשים רעים שאדם עושה שלא מדעת. פרישה מאותם מעשים בלבד, אין בה כדי לרפא את האדם מן הנגיעות שהניעה אותו לעשותם. חייבים לטפל בשורש, במחלה עצמה; הסימפטומים, המעשים הרעים, ייעלמו מעצמם.
כאמור, בראש השנה לא מתעסקים בפרטים, במעשים כאלה ואחרים שעשיתי או לא, מתעסקים אך ורק בתשתית הרעיונית:
(ראש השנה ט"ז/א) אִמרו לפני בראש השנה (פסוקי) מלכיות, (פסוקי) זכרונות ו(פסוקי) שופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם; זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה; ובמה? בשופר.
מזמן הבענו דעתנו שלמדינת ישראל אין כל תשתית רעיונית ושזהו שורש הרע במקומותינו. בעבר עוד התווכחו אתנו על הקביעה שמדינת ישראל נמצאת בתהליך מואץ של קריסת מערכות. לאחרונה, השקפה זו הפכה לנחלת הכלל. חבל רק שלא מעזים לחשוב עד הסוף.
לפני כשנתיים כתבנו על כך שראש השנה מבקש ראש שונה. שכדי לחולל שינוי, חייבים להחליף את הנחות היסוד. להחליך דיסקט בלשון ימינו. כעת נראה שכולם מבינים שהמדינה קרסה, אבל מתעקשים להישאר עם הדיסקט הישן. לחולל את השינוי בתוך המסגרת הקיימת. לרפא את הסימפטומים ולהתעלם מן המחלה.
בבחירות שנערכו באביב השנה, כמו גם במערכות בחירות קודמות שאירעו במחוזותינו, המסר של המועמדים השונים היה בסה"כ די אחיד: הצביעו עבורי כי אני ראוי למלוכה יותר מזולתי. כנראה, בראש השנה הקודם לא הפנימו את הרעיון המרכזי של היום, שתמליכוני עליכם, שהרבש"ע הוא המלך היחיד ואנחנו כאן רק כדי לעשות את שליחותו.
מכיוון שכך, שוב ושוב הם מכשילים את עצמם ואותנו ומאיצים את תהליך הקריסה של המדינה שאותה הם מתיימרים להנהיג.
המכה שספגנו מידי חיבאשייטאן בלבנון, הניעה את מנהיגינו להגיב בכח רב מאד ובשכל מועט מאד אם בכלל. כנראה, מעולם לא למדו מהו חשבון נפש. ובכן, חשבון נפש אומר, בין היתר, שאני האחראי הבלעדי למעשי וגם לכל מה שקורה לי. ואם חלילה קורה משהו רע, לא יעזור אם אחפש אשמים מחוצה לי. כי גם אם אמצא, זה יהיה רק הסימפטום ולא המחלה עצמה. חיפוש אשמים בחוץ, פירושו ניסיון לחמוק מאחריות, והאחריות כאמור, כולה שלי.
כמצוטט לעיל מחז"ל, בראש השנה אנחנו נדרשים לומר פסוקי מלכיות, זכרונות ושופרות. בפסוקי המלכויות אנחנו מבטאים את המלכת ה' עלינו; בפסוקי הזכרונות אנחנו מבקשים שיזכור אותנו לטובה; פסוקי השופרות מהווים הקדמה לשמיעת קול השופר המכריז על קבלת המלכות וגם מזכיר את עקידת יצחק.
(שם, שם) אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.
קבלת מלכות ה' עלינו, היא התכלית של ראש השנה ואותה מבטא קולו של השופר. קבלה זו, היא היא התשתית הרעיונית החסרה לנו. בלעדיה, רבים הם החותרים למלוכה והמאבק ביניהם מזין ומאיץ את תהליך הקריסה.
בהזדמנות אחרת ניסינו להסביר את הרעיון שהאין סוף בכבודו ובעצמו הוא מלכנו; שלכאורה, מושג המלוכה מתייחס לבני אותו מין. אריה מלך החיות, נשר מלך העופות, הם בני מינם וזה מובן. אדם יכול למלוך על בני אדם, אבל האין סוף? לכאורה, הרי אין שום יחס בינו לבינינו. הסברנו כי מכיוון שהוא אשר הטביע בנו את צלם האלוקים, הרי יש בנו משהו ממנו, וזה יוצר את היחס שמאפשר את מלכותו עלינו.
מכאן אפשר להבין גם את הנטיה, הכפייתית כמעט, אצל יהודים להיות מלך. הרי יש בנו משהו מהאין סוף, מלך מלכי המלכים. בדיוק על זה, על הנטיה למלוכה אישית, מלמד אותנו ראש השנה להתגבר.
יעזור ה' ונצליח להתגבר על יצר המלוכה ובכך נזכה לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
ואז כמובן, יהיה רק טוב ליהודים וגם לכל האחרים.
