הנה, עיניכם עדות, אני מבקש סליחה. משהו בי חש כי אני אקבל אותה בעצם בקשתי, וכבר נסלחתי. ואחרי הסליחה, בהשראתה, הכול יהיה פתוח ורך כנייר שממנו אעשה דף חדש, כדי להיחתם לטובה.
אבקש סליחה ומחילה וכבר יירשם לטובתי מעשה ראשון בטור שבו רשומה יתרת-הזכות שלי. איש לא יגבה ממני עמלת-שורה על הפעולה הזו. אני אצא ממנה בזול, מורווח. כבר עכשיו, "על חשבון", אני מחשב חשבון פשוט ורואה את השורה התחתונה, השקופה: ייוותר לי עודף, די והותר כדי לתת ממנו מתת. ואף זו תהיה דרכי לבקש סליחה.
סלחו לי, אנשים, אם לא הייתי די סבלני, לא קשוב מספיק. סליחה. כך, באחת, אני מבקש לומר רק שתי מלים - שנה טובה.
סלחו לי כשהייתי גס ומחוספס במקום שבו הייתי אמור להיות עדין וחלק. סלחו לי ש "לא השכמתי עם שחר לגן לעובדו בזיעת אפי", כי עשיתי דברים אחרים, קטנים ופשוטים יותר.
תסלח לי המתרימה שטלפנה ושאלה אם אפשר להגדיל כשאמרתי לה שאני תורם "פעמיים חי" ובי נשבעתי לה, שאילו יכולתי, לא הייתי נזקק להפצרתה, כדי להכפיל את סכום התרומה ("אני מבינה", אמרה, כשאמרתי לה שאנחנו שרויים בהפרטה מלאה, "גם אני בת קיבוץ").
יסלחו לי מי ששאלו אותי ולא ידעתי איך במלה אחת להשיב תשובה שתהיה גם אמיתית וגם חיובית. הכי קל היה לי להשיב "כן", אבל אז, הכי קשה היה לי להתמודד עם השקר... סליחה.
וכשתסלחו לי - אני אעמוד מולכם נבוך, נכלם. כה קל ארגיש אז, אדם שנסלחו לו טעות ושגגה, רבב ודופי. וכמוני אולי אף אתם תרגישו, במקום שבו נפגשים הסולחים עם הנסלחים, כי כולנו רק בני-אדם, ומשהו קטן ושקט ועצום כמו פיוס ישרה ויפיג מועקה וילחש לחולשתי, אחותי.
