האלוף רון טל, מה לך כי נזעקת לפתע לספר לנו האזרחים הנבערים כי "ההינתקות היתה התאבדות, והיא פגעה ברוחו של צה"ל ובמוכנותו למלחמה. וכי השימוש בצבא כגוף המפנה יישובים פוגע קשות בכוחו של הצבא".
אתה ששימשת מפקד זרוע היבשה של צה"ל, אתה שהשתתפת בישיבות המטכ"ל, ולקחת חלק מרכזי בהכנת צה"ל לתפקיד הנאלח הזה של גירוש יהודים מאדמתם, שלדעתך גם פגע קשות בכוחו של צה"ל. איך הצלחת לישון באותם לילות, בהם נדדה שנתם של מתיישבי גוש קטיף, שהחיילים שבפיקודך, התאמנו איך לגרשם "ברגישות ובנחישות", תוך שטיפת מוחותיהם הצעירים על-ידי עשרות פסיכולוגים, שהכשירו אותם לבצע את המשימה הבלתי אפשרית הזאת.
ובבוקר, כיצד הצלחת להסתכל במראה ולראות את פרצופך המתקרנף, פרצופו של אלוף המבצע פקודות כבובה על חוט, שבדיעבד אתה מגלה לנו היום בעזות מצח, שהן נראו לך אז כאילו דגל שחור מתנופף מעליהן. איך כופפת אז את מצפונך והשתתפת כמפקד בכיר במעשה הנואל הזה?
היום מאוחר מדי לנקות את מצפונך, אילו אז, ברגע האמת, היית מתפטר מן הצבא ולוקח איתך גם הרב הצבאי הראשי הרב ישראל וייס, שגם הוא ממרק כמוך מאוחר מדי את מצפונו כשהוא פורש מן הצבא, ושופך דמעות תנין בפומבי: "לבי שותת, עיני דומעות, אינני חדל מלשאול האם קרבנם של המגורשים לא היה לשווא?"
אילו שניכם ועוד אלופים מתקרנפים, שעדיין משרתים בצה"ל, החושבים כמוכם הייתם מתפטרים במועד, ייתכן שהייתם מבטלים את רוע הגזירה. למשל האלוף במיל. גיורא איילנד, שבראיון הפרישה שלו לפני כשלושה חודשים לארי שביט מהארץ, לאחר שכיהן שנתיים וחצי כראש המועצה לביטחון לאומי, גילה כי "ההינתקות מעזה היתה החמצה היסטורית אדירה".
ואני האזרח הנבער, שאינני מומחה גדול בענייני ביטחון שואל את כל הגנרלים אותם אני מפרנס במיטב כספי, היכן מצפונכם? האם גורלי וגורל משפחתי מופקדים בידי אנשים ציניים חסרי כל אחריות מקצועית ומוסרית המוכנים להמשיך ולכהן בתפקידם בכל מחיר למרות שהם, מודים היום, כי היו שותפים מלאים במהלכים שפגעו בבטחון המדינה?
בושו והיכלמו לכם הגנרלים, המכהנים בתפקידים הביטחוניים הרגישים ביותר, השותקים ככבשים, וממשיכים לשרת את אדוניהם בדממה עד לרגע הפרישה מהצבא.
