מי צריך ועדת חקירה (2)?

כשהסתיימה התקיפה היפנית על פרל הרבור, בתחילת דצמבר 1941, נכנס אדמירל האסבנד קימל, מפקד כוחות הים של ארצות-הברית בפרל הרבור, ללשכתו, ופתח את מגירת מכתבתו. ראש לשכתו פחד, שהוא עומד לשלוף אקדח, ולשים קץ לחייו. קימל לא התכוון לקפד את חייו, אלא הוציא ממעמקי מגירה תחתונה את דרגותיו הקודמות, והוריד את עצמו בדרגה.

איש כבוד היה קימל והבין, שכישלון כל כך חמור, שהוא התכחש לאחריותו המלאה לו גם בוועדת החקירה שבדקה את הכישלון האמריקני החמור, אינו יכול לעבור לסדר היום.

צבאות מסוימים - לא צה"ל - מטפחים את המודל של קצין-וג'נטלמן. זו מורשת - כמו מדי הייצוג הססגוניים - מימים עברו, ימי האבירים, שיצאו לדו-קרב על עלבון, או אפילו על שמץ ממנו.

בצבאות מסוימים, מספרת האגדה, קצין שנכשל בקרב, והמיט אסון על עוצבתו ועל חייליו, מסיים את הקרב בקיפוד חייו במו ידיו. יש אגדות, שגם מפקדים מסוימים בצה"ל עשו זאת. אגדה מקומית מספרת, שבמלחמת יום הכיפורים הוצמדו קציני מילואים בכירים ללוות את אלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן, ואת רב-אלוף דוד אלעזר, הרמטכ"ל, על-מנת לסכל אפשרות שיתאבדו.

לפני כמה שנים פרסם עיתון חשוב בארצות-הברית, כי אדמירל ג'רמי בורדה, מפקד חיל הים האמריקני (היהודי הראשון בתפקיד), עונד על מדיו ציון לשבח, שאינו מגיע לו. בתום כמה ימים של סערה, יצא אדמירל בורדה באמצע היום מלשכתו בבנייני חיל הים בבירה האמריקנית, נסע לביתו, וירה בעצמו. הוא לא היה מסוגל להתמודד אחרת עם הבושה ועם העלבון.

איני מעוניין בתרבות חרקירי בצה"ל, אך איני סבור, שיש מקום להמשך שירותו של מי שכשל בקרב; ולבטח, אין סיבה לקדמו בדרגות. הנכשל צריך, למצער, לעזוב את המסלול הקרבי, ולהיכנס להקפאה עמוקה - זה טוב לנו, זה טוב לו, וזה טוב לצבא.

לו היו אנשי כבוד, מפקדי צה"ל בארבעת העשורים האחרונים - עשורי הכישלונות והתבוסות - היו מתפטרים על-רקע ביצועיו המאכזבים של צבאנו. אך לא, למרות ביצועיהם הכושלים בשדה הקרב, קצינים עלו בדרגה, וקודמו בתפקידים לתפקידים בכירים - ואף נבחרו לרמטכ"לים.

כתוצאה מכך, נוצר הצורך בוועדות חקירה משפטיות, שיעיפו ראשים. לצערי, אי אפשר להיפטר מהנכשלים בכל דרך אחרת. למרות שאיני מאמין בוועדות חקירה - וכפי שכתבתי ברשימה הראשונה בסדרה זו - ועדת חקירה אינה שווה את הכספים שתוציא. עבודתה, רצונה הטוב ומחקריה לשווא. הצבא בפרט והרשות המבצעת ככלל לא יאמצו שמץ מהכתוב בדוחות - כפי שאירע עם דוחות קודמים.

זו אינה תאוות נקם לשמה, אלא רצון לטייב את המערכת, האמורה להגן עלינו ועל ריבונות המדינה. חוסר הקשר בין הצלחה מבצעית לבין קידום אישי מבטיח ירידה עצומה ברמת הצבא ובמוסריותו.

בעצם, במחשבה שנייה, מה רע בקצת רצון נקם ציבורי במי שדרדרו את המערכות, שהופקדו לשמור עליהן בשכר עתק? לעם, שראה את המפלה לנגד עיניו בזמן אמת - את אי-הכישרון המופגן לעומת המלל הגבוה, את ההבטחות השחצניות ואת מימושן הצולע ואת ההישגים התת-צנועים והמאופסים לעומת היוהרה - מגיע גם אותו הרגע של סיפוק נמוך לראות את התזת הראשים בראש חוצות.

להתזת הראשים אין כל ערך אם במקום המודחים נביא בעלי-כישלון נודעים. כך איתרע לנו אחרי מלחמת יום הכיפורים. במקום הרמטכ"ל דוד אלעזר, שניהל בחוסר שכל ובחוסר מיומנות את המלחמה, הביאו בייבוא ישיר מוואשינגטון את מרדכי גור - גנרל כושל, שבאמתחתו כישלונות אדירים החל מתפקודו כמג"ד בקרב המיתלה במלחמת סיני, דרך קרב נוקיב הכושל של "גולני" ועד לניהול השערורייתי של קרב הצנחנים על ירושלים בששת הימים. כנראה, גור נבחר לתפקיד רמטכ"ל בגלל הישגיו בכתיבת ספרי ילדים - כיוון שבתור איש צבא הוא כישלון גמור. עד היום, דרך אגב, מתהלכת אגדה, שגור הגיע לוואשינגטון מאחר שכאלוף פיקוד הצפון נתפס בדיווחי שקר, שנועדו לחמם את הגבול הסורי.

הרע במיעוטו

"אם כבר יש תיקון כלשהו, הרי שהוא יגיע דווקא מתוך הצבא, ולא מחוצה לו - בלי קשר למאבקי ההישרדות של מחדלניק כזה או אחר" - כתב לי ידיד, קצין בכיר ב(מיל.), בתגובה לתמיהתי.

ידיד אחר, גם הוא בכיר ב(מיל.), כתב לי, שרק גוף חיצוני עם סמכות מחוץ לשליטתם של המבוקרים יכול לעשות שינויים. עם זאת, הוא הזכיר, "אם לא היתה פועלת ועדת חקירה ממלכתית לאחר מלחמת יום הכיפורים - גורודיש היה ממשיך להיות אלוף פיקוד הדרום, ובהמשך - לפחות סגן הרמטכ"ל; ואלי זעירא, חביבו של דיין, היה מתקדם לרמטכ"ל. מה ומי היה עוצר אותו."

"הבעיה אינה במסקנות הוועדה, כפי שאמרת, אלא בתרבות החתירה לאמת ולשלמות".

ומציע אותו בכיר (מיל.), שוועדת החקירה הממלכתית תדרוש מכל נחקר להציג לפניה את הליקויים, שמצא בתחומו, ואת הדרך לתקנם. לדעתו, "זה יחייב את הנבדקים לשנס מותניים ולהתמודד עם ערוותם ...".

והבכיר מסיים, "לצערי, בהכירי את התרבות הקיימת, אין מנוס מוועדות חקירה, שהן הרע במיעוטו".