שנת 1967 שבה כבשו כוחות צה"ל את ירושלים המזרחית, סמלה יותר מכל את איחודה מחדש של ירושלים. אולם בעקבות איחודה מחדש של העיר, הורה הרב יואל טייטלבויים, רבה הדגול של חסידות סטמאר, לאסור על התפילה בהר הבית, בנימוק ש"אין שכינה שורה בצל הכידונים".
היום, כמה עשורים לאחר איחודם מחדש של שני חלקי העיר, מבקשים אנשי קהילת הגאים לצעוד ברחובות העיר תחת הכותרת "גאווה", כשמחסומים אימתניים מבצבצים מעבר לגבעות ולחלקי העיר השונים, אל מול איסורי התנועה שמגבילים את תושבי מזרח העיר אף מלקבל את הזכויות הבסיסיות ביותר שמגיעים להם כאזרחים במדינת ישראל, אל נוכח מדיניות הריסת הבתים המכוונת במזרח העיר והתעלמות מבנייה לא חוקית במערבה, ואל נוכח מדיניות של קיפוח ואפליה גזענית קשה של ערביי מזרח העיר, בחסות כידוני המשטרה, הצבא והשב"כ, ובתמיכה שבשתיקה של רוב רובו של הממסד הישראלי, לרבות זה מצד שמאל, ודורשים מאיתנו הציבור הרחב הזדהות ואמפטיה, תחת הסיסמא המתחסדת של חופש הביטוי.
מארגני האירוע ותומכיהם לא בוחלים בשום שיטה וגם לא במילים, על-מנת לשכנע את הציבור בצדקת דרכם הנאורה כביכול. כלום לא יבלבל את אותם פעלתנים היפר אקטיביים, גם לא העובדות, וגם לא כאלה המוכיחות בבירור את אוזלת ידו של אותו שמאל זה, שכשל באינטגרציה של מזרח העיר ומערבה, כפי שכשל באינטגרציה של מזרח ומערב גם בביתו פנימה. בהתאם למדיניות זו, אנשי הקהילה אף הרחיקו לכת בהצהרותיהם ומצהירים השכם והערב, כי נושא המצעד הוא לא פחות ולא יותר, דקלרציה פומבית על חירות האדם באשר הוא אדם.
אולם יש לציין כי יש טעם לפגם בכל האקרובטיקה המילולית החלקלקה הזו, כאשר כשליש מתושביה של ירושלים נתונים תחת משטר אפל של קיפוח, אפליה ודיכוי מתמשך. לא רק טעם לפגם יש בכך, אלא שיש בכך גם מן החוצפה, לצעוד ברחבי העיר השסועה והקרועה הזו בשם ה"גאווה". לכן היה מתבקש מדמוקרטיים אמיתיים לצאת ולחזור על קריאתו של הרב טייטלבויים ולדרוש את ביטולו של המצעד הזה, כי כפי שאמר הרב טייטלבויום אין כל גאווה בצל הכידונים והרובים, הן כאשר הרובים הללו שומרים על מארגני העצרת ומשתתפיה, קל וחומר כאשר הרובים ששומרים עליהם, הם גם הרובים שבאותו הזמן מופנים לדיכויו של מיעוט אחר.
זאת ועוד, המתנגדים למצעד בני שלוש הדתות הגדולות - יהודים, מוסלמים ונוצרים - יצאו בקריאות ובדרישות חוזרות ונשנות לביטולו של המצעד מפאת קדושתה של העיר, שכמובן נפלו על אוזניים ערלות. למרות קריאתם זו, זכו שלושת המיעוטים המופלים והמקופחים לרעה הללו לקיטונות של בוז ממארגני העצרת ותומכיהם - שרבים מהם או אף רובם ככולם מזוהים ונמנים עם מחנה השמאל - והם מתעקשים אף על קיומו של המצעד בנימוקים היכולים להתפרש כקדושה וכפולחן דתי במסווה של חילוניות גמורה ונאורה: כלומר במסווה של חופש הביטוי, חופש התנועה, חופש ההפגנה חירות האדם ועוד.
מעבר לכך, זו דוגמא מובהקת של עריצות הרוב כנגד מיעוטים בכלל ומיעוטים אתניים ודתיים בפרט. קהילת הגאים שביום רגיל אינה תופסת ואף זוכה להתעלמות הצהרתית ומופגנת של התקשורת, זוכה בימים שבהם ניתן לחבוט באויב החרדי והדתי המשותף לאמפטיה צבועה ומתחסדת של תקשורת ניאו ליברלית, בבחינת הכה את היהודי והצל את עורך. ובמקרה הזה, הכה גם את המוסלמי והנוצרי והצל את עורך פעמיים ואף שלוש.
אמת, את המונח קדושה, במונחים של המתנגדים למצעד ובתפיסתם של בני שלוש הדתות של ירושלים, אומנם קשה לאדם החילוני לתפוס אך ניתן בהחלט להבין אותו, גם אם אינך אדם דתי. אולם אל מול אלה יש לעמוד על הצביעות המתנשאת והמתחסדת של מארגני עצרת "הגאווה" ותומכי הצעדה של הקהילה ההומו לסבית בירושלים.
השימוש הסלקטיבי והציני, שכה מאפיין את הישראלי הממוצע וכה טיפוסי לעם היושב כיום בציון, שנעשה בעקרונות הדמוקרטיה והחילוניות, מספיק לבדו בכדי לעורר זעם, תרעומת והתנגדות נחרצת לקיומו של מצעד האיוולת הזה ולהוציא אדם מדעתו.
חופש התנועה, חופש ההפגנה, חופש הביטוי וחופש הגאווה, כמו גם קהילתיות מוכרת, מאבק בדיכוי, באפליה ובגזענות היו משאת נפשם, מזה עשורים רבים, גם של תושביה הערבים של מזרח העיר. כמה מבין התומכים במצעד האיוולת הזה יצאו לרחובותיה של עיר הקודש השסועה הזו למען גאוותם של אזרחיה הפלשתינים של העיר או של כלל אזרחיה של ירושלים - יהודים, נוצרים, מוסלמים ובני דתות אחרות כאחד? אני מסופק אם יצאו בכלל, ובמידה שכן, ניתן לספור אותם על כף יד אחת.
יש לציין, שעשרות שנים של קיפוח מתמשך, של השפלה ודיכוי מתמיד, לא הביאו להקמתה של אף תנועת התנגדות יהודית משמעותית או לקיומו של מצעד שנתי כל שהוא, למען ערביי מזרח העיר, שיגנו על העקרונות שבשמם מוכנים היום מארגני צעדה זו לחרף את נפשם ואף למות, על-מנת להבעיר אש של שנאה בעיר הזו, בארץ הזו ואולי אף באזור כולו. כבדרך אגב נציין, שבשם אותם עקרונות ממש צעד אריאל שרון בראש מורם ובגאווה יתירה על הר הבית והצית את אינתיפאדת אל-אקצה. אולם הברית הלא קדושה הזו בין שמאל זעיר בורגני לימין קסנופובי בישראל, היא מן האושיות היותר מושרשות המרכיבות והמאפיינות את הציבוריות הישראלית.
צעדת הגאווה מצביעה וחושפת פעם אחר פעם, כמעין נייר לקמוס, את התפיסה המעוותת של החופש בה נגועים המכנים עצמם דמוקרטיים ישראלים. בצעדה זו, שוב מצביע השמאל הזעיר בורגני הישראלי ברגליו בעד הפרדה, קיפוח וגזענות. הפרדה בין חופש לחופש, בין זכויות היהודים וזכויות הערבים, בין קדושה לקדושה, בין מיעוטים למיעוטים.
כרגיל במחוזותינו, זה השמאל שייתן בסופו של דבר גם את הגושפנקא לדרישות הימין הפשיסטי לצעוד אל המסגדים או בשכונות הערביות של העיר, כמו שהוא נתן גושפנקא לישיבתו של ליברמן ולקידום רעיונות הפשיזם המזוקק שלו בממשלה, וכמו שהוא לא מזדעק היום אל נוכח מחדלי הגנרל החברתי - מחריבה של לבנון בעבר הלא רחוק ומחריבה של בית חנון בהווה. יש להזכיר לאותם דמוקרטיים של יום שישי אחד, שעקרונות הדמוקרטיה אינם סלקטיביים. במקום שהכניסה שמורה ליהודים בלבד, אין זכויות למיעוטים. ובסופו של דבר גם לא לאלה היהודים.
בפסיביות המתמשכת ובזלזול מופגן אל מול עקרונות הדמוקרטיה האמיתית, השמאל הזעיר בורגני, קהילת ההומואים והלסביות, גיבורי החופש הווירטואלי ומכבי האש הפירומנים למיניהם, הרסו במו ידיהם את הזכות לשאת בגאווה את דגל חופש הביטוי וההפגנה עד הייסוד, ולכן אין כל גאווה במצעד הגאווה הזה, כל שכן במצעד שנערך בצילם של כידונים ורובים.
השילוב האפרו-אמריקני-מוסלמי והאנטישמי מעמיק את אחיזתו והשתלטותו
