על התיישבות ושלום

מאז מלחמת העצמאות אנו מצויים בעיצומה של התמודדות כוחנית בין שני חלומות לאומיים. החלום של התנועות הלאומיות הערביות. שהוא, מחיקת היישות הציונית. או בשפת העם, זריקת היהודים לים. והחלום, של התנועה הלאומית היהודית, שהוא חלום הגאולה. שבבסיסו, יישובו מחדש של העם היהודי בארץ ישראל השלמה.

החלום הלאומי הערבי, הסתיים במלחמת ששת-הימים. לערבים התברר, שמדינת ישראל חזקה מדי והשמדתה באמצעים צבאיים, היא בלתי אפשרית מבחינתם. יתר-על-כן, המחיר אותו יצטרכו לשלם כדי להגשים את חלומם, הוא גבוה ובלתי נסבל מבחינתם.

מן הצד השני, החלום הלאומי היהודי, באסכולת ההגשמה הרביזיוניסטית של כיבוש ארץ ישראל השלמה, בכוח הזרוע. התנפץ, במלחמת יום הכיפורים. ליהודים התברר, שהגשמת חלום ארץ ישראל השלמה, באמצעים צבאיים. תגבה מהם מחיר כבד מכפי שהם מוכנים לשלם.

התפתחות כלי הנשק בזירה, מאז מלחמת יום הכיפורים. והסיכוי, לגירעון הדדי של שני הצדדים בשנים הקרובות. דבר שיכול להביא, להשמדה טוטאלית של שתי הישויות הלאומיות, במקרה של מלחמה בעתיד. מביאים בהכרח את עמי האזור, לפסילת הדרך הצבאית, כדרך אפשרית להגשמת החלומות הלאומיים ולחיפוש דרכים אחרות להגשמתם.

האם החלומות הלאומיים יינטשו? כותב שורות אלו אינו מאמין בכך כאפשרות ריאלית. חלום הגאולה היהודי, הוא בן אלפיים שנה. עשרות רבות של דורות האמינו בו. בלתי אפשרי שדווקא דורנו יינטוש אותו. מן הסתם, הגניוס היהודי, ייאלץ לחפש דרכים אחרות להגשמתו, מלבד הדרך הכוחנית.

החלום של התנועות הלאומיות הערביות מאידך, ייאלץ להנטש. היישויות הלאומיות הערביות, יצטרכו להשלים עם קיומה של יישות יהודית-ציונית-ריבונית במזרח התיכון. ולחיות לצידה כשכנים, על כל המשתמע מכך.

לא כך הדברים לגבי המקרה הפרטי של החלום הלאומי הפלשתיני. זה, לא יינטש. חלומם של הפלשתינים, לחזור ליפו ורמלה. ולהקים מדינה פלשתינית בכל פלשתין. חלום זה, אף הוא כחלום היהודי, אינו בר-הגשמה באמצעים כוחניים. והגניוס הפלשתיני, יצטרך, למצוא דרכים אחרות להגשמתו.

העולם נמצא כרגע, בתקופת מעבר, ממדינות חד-לאומיות לפדרציות רב-לאומיות. יש להניח, שתהליך זה, לא יפסח אף על מדינות המזרח-התיכון, באם תושביהן חפצי-חיים. פדרציה שתכלול את ישראל, פלשתין, ירדן, סוריה, לבנון ואולי אף עירק ומצרים, אינה עניין רחוק כל-כך. במציאות של שלום, היא יכולה להיכון, תוך פחות משני-עשורים. בפדרציה שכזו, בה הגבולות פתוחים ואנשים עובדים וחיים היכן שהם רוצים. ייתכן, קיומן של קהילות פלשתיניות גדולות בחיפה ותל אביב. לצידן, של קהילות יהודיות גדולות בדמשק, עמאן, בגדד וקהיר.

בקהיליה שכזו, בה לכל יהודי, תהיה הזכות להתישב בכל מקום בקהיליה אשר יחפוץ. ובה לכל פלשתיני, תנתן הזכות להתיישב, בכל מקום בפלשתין. יכולים החלומות הלאומיים של שני הצדדים להתגשם במלואם. אם יהודים יוכלו להתישב בקהיר ובבגדד ובכל מקום ביניהן. והם אכן יעשו זאת. הרי שחלום ארץ ישראל השלימה, מהנילוס ועד הפרת התגשם. אם הפלשתינים, יוכלו להתיישב בכל מקום בפלשתין אשר בו יחפצו. הרי שהתגשם גם החלום הפלשתיני, על חזרה ליפו ורמלה.

בשום חזון משיחי יהודי, לא כתוב, שבארץ ישראל השלמה יגורו רק יהודים. אז תהיה לנו ארץ ישראל השלמה. יהודים, יגורו בה מהנילוס ועד הפרת. אולם בנוסף אליהם, יגורו בה גם מאה מיליון ערבים. אז מה? כלום זה אינו חלום גאולה מספיק טוב?

ולפלשתינים. את חלום זריקת היהודים לים, ופלשתין רק לפלשתינים, הם נאלצו לנטוש. תמורת זאת, מי שירצה בכך, יוכל לחזור ליפו ולרמלה ולחיות בהן לצד היהודים.

מולדת יכולה להיכבש במלחמה. אולם להיקנות היא יכולה רק בהשקעה של הרבה אהבה, עמל וממון. ההתמודדות, בין התנועה הלאומית היהודית, לתנועות הלאומיות הערביות ולתנועה הלאומית הפלשתינית, לא תמה. היא רק תלבש פנים אחרות. תם עידן החרב. מתחיל עידן היישוב והפיתוח. מעתה התחרות היא מי יישב ויפתח יותר. ולכל אחד זכות לשבת ולחיות בכל מקום. המולדת, היא של כולם. זה, אשר יאהב את מולדתו יותר וישקיע בה יותר. הוא גם ייהנה ממנה יותר. ומכך ייהנו גם שכניו הקרובים. זה, אשר יאהב פחות וישקיע פחות, ייהנה גם פחות.

ומכאן, לענייני דיומא. אנו מצויים כרגע, בעידן הפוסט-מלחמתי. יצאנו מעידן המלחמה, טרם הגענו לעידן השלום. על-מה אנו יכולים לוותר. ועל מה אסור לנו לוותר כרגע. באופן כללי, ביכולתנו לוותר על אדמה, על כבוד לאומי, על ריבונות, על גבולות. אסור לנו לוותר, על חלומות לאומיים, על זכויות היסטוריות ועל מימושם בשטח. גבולות וריבונות הם זמניים. תוך עשור או שניים הם ישתנו. קיומנו כאן, ביטחוננו, רכושנו, כבודנו, זכותנו להתיישב בכל מקום, להרחיב ולפתח כל מקום. על-כך, אסור לנו לוותר כהוא זה.

בשלום עם מצרים, צדקנו בכך שוויתרנו על כל סיני וחזרנו לגבול הבינלאומי. שגינו בכך, שפינינו את ימית, אופירה ונביעות. בשלום-אמת, בינינו לבין המצרים. יש מקום, גם לקיומן של קהילות יהודיות בימית, אופירה ונביעות, אפילו הן תחת ריבונות מצרית. להיפך, קיומן של קהילות אלו, לו היה נמשך. היה מחזק וממלא יותר בתוכן, את השלום בינינו לבין מצרים.

ובאשר לבעיות היום. אפשרי היום, להסיג את צה"ל מכל הגולן, תמורת נסיגה דומה של הצבא הסורי וביטחונות מתאימים כמובן. אפשרי, לחזור לקו הירוק. אפשרי, שדגל סוריה יתנוסס מעל בית המועצה בקצרין. שתמונתו של אסד תתנוסס מעל כסאו של סמי בר-לב בבנין המועצה. אפשרי גם, שתושבי הגולן יקבלו יום שבתון נוסף, ביום העצמאות הסורי. אפשר אפילו, שהם ישלמו מס הכנסה לרשויות בדמשק. תמורת כך, שהתקבולים יושקעו כמובן ברמת הגולן. בלתי אפשרי, שאיזשהו ישוב בגולן, יזוז ממקומו. יישלל ולו סנטימטר אחד מאדמתו. או גרוש אחד מרכושו. או יישלל כהוא זה, מביטחונו ומכבודו של כל מתיישב שם. אורח חייהם של מתישבי הגולן, יישאר כהיום. לא ישתנה בו מאום. לחוף גולן, ימשיכו לבא בשבתות ובחגים, נופשים מישראל וגם, מקוניטרה החדשה. בכניסה לחוף, בשער יתנוסס דגל סורי. ואילו על קו החוף, 10 מ' משפת המים, שהוא קו הגבול הבינלאומי, יתנוסס דגל ישראל.

אנו, יכולים להבטיח לסורים, נסיגה מלאה של צה"ל מכל הגולן. וריבונות סורית מלאה דה-יורה, על כל הגולן. אך בתמורה, נדרוש ריבונות דה-פקטו, של מתיישבי הגולן, הדרוזים והיהודים, על הגולן כולו.

ובאשר ליו"ש ועזה. אני סבור, שאפשר להקים מדינה פלשתינית בשטחים הנ"ל. אין בכך כל אסון. התנאי הוא, מלבד תנאי הביטחון כמובן. שכל הישובים היהודיים, יוכלו להמשיך ולהתפתח, להתרחב ולהתקיים ושנוכל, להקים ישובים נוספים, באופן חופשי. נוכל להסכים ללאומיות פלשתינית, אם זכותנו לשבת בקבר יוסף בשכם, תישמר. אחרת, לא.

אוסיף יותר מכך. נוכל אף, לאפשר לפזורה הפלשתינית, להתיישב ביו"ש ועזה ואפילו בתל אביב, רמלה וירושלים. התנאי לכך הוא, שהם יאפשרו לנו להתיישב ברמת אירביד ובעמאן. רק הסכמי שלום כאלו, יבטיחו שהשלום יהיה אמיתי ונצחי ולא סתם פיסת נייר. בשלום שכזה, מתיישבי הגולן ומתנחלי יו"ש ועזה, יהיו הגשר לשלום, חלוצי הקשר בינינו ובין הערבים ולא מכשול לשלום, כפי שהם מצטיירים עתה.

צריך לזכור. בשלב המעבר, הערובה היחידה לקיומו של כל הסכם. היא עוצמתו של צה"ל ונכונותו המיידית לצאת למלחמה בכל מקרה של הפרת כל תג שבו. הדבר העיקרי, שהבטיח עד היום את השלום עם מצרים, היא הידיעה המצרית, שכל הפרה ולו הקלה ביותר, של ההסכם. הרי שלמחרת, צה"ל ניצב מחדש על גדות התעלה ואולי אף בפרברי קהיר. אותה מידה של נכונות ונחישות, חייבת להיות מוחוורת אף לסורים ולפלשתינים.

על הסורים לדעת ובבהירות, שביום בו יילקח גרגר אדמה אחד, מחלקתו של מתיישב יהודי בגולן. או לחילופין, שערה אחת, תופל על ידם מראשו. למחרת, צה"ל יהיה בשערי דמשק. רק כך, ניתן להבטיח את השלום, עד אשר כל הצדדים, יתרגלו אליו ויאהבו אותו.

אני מאמין, שאם העם היהודי יאהב את מולדתו, ישתוקק אליה וייתן למענה את כל אשר לו. הרי שכך יוכל להתגשם, בנוסף לחלום השלום, גם החלום עתיק היומין, של ארץ ישראל השלמה.

אני מאמין, שבסופו של דבר, אף ייבנה בית המקדש ובמקומו הטבעי, על הר המוריה. אך הוא ייבנה, לא תוך מחיקת מסגדי אל-עומר ואל-אקצה.אלא, תוך השארתם. ותוך תאום והסכמה מלאים, של כל העולם המוסלמי. כיצד? לאלוהים פתרונים. או יותר מדוייק, לטכנולוגיות הבנייה שייתפתחו בדור הבא.