על גישור פלילי

הכרעת הדין בפרשת רמון (החדרת הלשון) העלתה, בין השאר, את השאלה ההיפותטית האם ניתן היה לטפל בפרשה בצורה אחרת. רבים בציבור חשים, מבלי לקבוע דעה לגבי אשמתו של מר רמון, שהמקרה דנן לא היה צריך להגיע לבית המשפט וניתן היה לבררו במסגרת אחרת. כנראה ומר רמון עצמו לא הותיר למערכת המשפטית ברירה אלא לגלגל את כדור השלג שנגמר בהרשעתו.

האנלוגיה המתאימה למקרה דנן היא אבן שנזרקה לבאר וכעת מנסים להוציאה. היות ולא ניתן להחזיר את הגלגל אחורה. הרי שפתרון השאלה ההיפותטית לא יעזור לחלץ את אותה אבן.

האם בכלל יש סיכוי לחלץ את האבן מהבאר? לדעתי, ניתן גם ניתן, וזאת על-ידי הליך המכונה "גישור פלילי" או סולחה. עפ"י סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב - 1982 רשאי בית המשפט, כל עוד לא ניתן גזר הדין, לבטל את ההרשעה ולתת במקומו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור.

בית המשפט יזקק לסיבה טובה על-מנת לבטל את ההרשעה וליתן את אותו צו. לדעתי, "גישור פלילי" שיסתיים בהצלחה יכול להוות נסיבה חדשה שיתכן ובית המשפט יתחשב בה על-מנת לבטל את ההרשעה וליתן את הצו במקומה.

למען הפשטות - "גישור פלילי" הינו כינוי (אין זה המקום לפרט את כל התיאוריות הקשורות בעניין) להליך גישור בין נפגע עבירה לבין מבצע עבירה - תחת אותו כינוי ניתן למצוא את "victim-offender mediation", "תיאורית הצדק המאחה" ("Restorative Justice ואת הסולחה.

ב"גישור הפלילי" יכולים הצדדים, בעזרת צד שלישי ניטראלי, לנהל תקשורת פתוחה ובמסגרתה לדון במעשה הפלילי ובתוצאותיו, וליטול חלק באיחוי הפגיעות שנוצרו. ההליך מאפשר למבצע העבירה לקבל אחריות על המעשה במובן שהוא מכיר בפגיעה ומוכן לעשות הרבה על-מנת לאחות אותה ועל-מנת שמעשיו לא יחזרו על עצמם.

בישראל, בשונה מארה"ב, ה"גישור הפלילי" וה"סולחה" עדיין לא זכו להכרה הראויה. המערכת המשפטית בישראל עדיין לא גיבשה את עמדתה בעניין. מכאן, שלעיתים בית המשפט יתחשב בהליך ולפעמים לא.

מניסיוני במספר גישורים פליליים שבהם הייתי מעורב נראה לי שפרשת רמון הינה מקרה קלאסי ל"גישור פלילי", זאת כמובן בתנאי שכל הצדדים המעורבים בפרשה יסכימו לכך ובית המשפט יצרף את ברכתו.

לטובת כולם, אני קורא בזאת ומציע לכל הצדדים המעורבים בפרשה לשקול ברצינות את השימוש בהליך ה"גישור הפלילי".