עלילת דם

צמד המילים האידשאיות "עלילת (קרי: עלילס) בליט" היה צמד המילים המצמרר ביותר לאוזנו של היהודי המצוי במרחבי אירופה במשך כאלף שנים. מילים נוראות אלו בישרו תמיד על פוגרום דמים הממשמש ובא, או על "משפט" בנוסח משפט בייליס או על שניהם יחדיו.

היה נראה איפוא כי משפטי עלילה היזומים ע"י השלטון יהיו בבחינת "לא ימצא ולא יראה" במדינת היהודים. אולם ההיסטוריה המשפטית של הישוב העברי בטרם קום המדינה וביתר שאת בחמישים ושמונה שנות קיומה של המדינה, מלמדת כי עלילות דם משפטיות הפכו לחלק בלתי נפרד מהוויית קיומנו.

עלילת הדם משנת 1933 בה הואשמו באופן מחפיר אבא אחימאיר רוזנבלבט וסטבסקי ז"ל, ברציחתו של ארלוזורוב, עלילת דם שסללה את דרכו של השמאל לשלטון בתנועה הציונית וביישוב, כמו גם כתבי האישום המבישים שהוגשו נגד רפול ז"ל, פרופ' יעקב נאמן ואביגדור קהלני, זה לא מכבר, הינן בבחינת המעט המחזיק את המרובה.

עתה, במסגרת מלחמת החורמה אותה מנהל זה שני עשורים הממסד המשפטי - קרי, פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון - בממסד הפוליטי, הגיע גם תורו של נשיא המדינה להיות קורבן לעלילת דם. ויודגש, מלחמתו זו של הממסד המשפטי נועדה להציג את הממסד הפוליטי כולו כמושחת ורקוב ולכן ככזה שאינו ראוי לנהל את המדינה, הכל כדי לסלול את הדרך לחיסול הדמוקרטיה הישראלית ולהשליט עלינו "דיקטטורה של בג"צ" שבמסגרתה בית המשפט העליון -הנבחר למעשה ע"י עצמו - יהיה הסמכות הבלעדית בכל ההכרעות הפוליטיות הקיומיות בפניהן ניצבת המדינה, תרחיש אימים זה כבר קיים הלכה למעשה במקומותינו זה כעשר שנים.

כתב האישום המביש שהוגש נגד הנשיא משה קצב אינו עומד בשום אמת מידה משפטית מקובלת. המתלוננת המרכזית א', מסרה נגד הנשיא עדות לפיה הוא אנס אותה בלשכתו תוך שימוש ברוטלי בכוח. דא עקא שהיוהמ"ש אינו מאמין לה - הוא יודע היטב כי בלשכתו של הנשיא שבצמוד לה יושבות כל העת שלוש מזכירות ושני מאבטחים לא ניתן לבצע אונס מבלי שמיד יתגלה הדבר- לכן אין בכוונתו להגיש נגד הנשיא אישום בגין אינוסה של אותה א', אלא בגין "בעילה אסורה בהסכמה".

צעד שכזה הינו בלתי מתקבל על הדעת. אם היוהמ"ש אינו מאמין לגרסתה של א' שהנשיא אנס אותה, כיצד הוא מצפה שבית המשפט יקבע כי הנשיא בעל אותה בהסכמתה תוך ניצול מרותו עליה, הרי הנשיא מכחיש בתוקף את עצם בעילתה על ידו. כל מתמחה יודע שכאשר זה הוא גדר המחלוקת והתובע עצמו אינו מאמין לליבת גרסתה של המתלוננת כי אז, אין מנוס אלא לזכות את הנאשם. ישאל איפוא השואל מדוע לא ויתר היוהמ"ש על הגשת כתב אישום נגד הנשיא בגין אותה א', הרי ישנן עוד שלוש נשים המככבות בכתב האישום?!

על כך ישיב לו המשיב כהיא לישנא, היוהמ"ש יודע היטב כי הגשת כתב האישום נגד הנשיא מבלי לכלול בו אישום לגבי א' - לאחר שניצח אישית על מסע הדלפות פרוע ומכפיש נגדו, ספציפית בגין תלונתה של א' - יגרום לחוסר אמון ציבורי בוטה בכתב האשום כולו, ולכן, ואך משום כך, בכוונת היוהמ"ש להאשים את הנשיא בבעילה אסורה אבל מוסכמת של אותה א'.

בכך עוד לא נאמר דבר על כך שבעת שניסתה אותה א' לסחוט מן הנשיא כמעט מיליון ש"ח- בשיחה שהוקלטה מתחילתה ועד סופה ע"י הנשיא- כלל לא הזכירה את ה"אונס" כסיבה ל"דמי לא יחרץ" אותן דרשה כאתנן מן הנשיא, אלא דוקא את ה"שוחד" שקיבל כביכול עבור מתן חנינות, דברים שגם היוהמ"ש מסכים שהם בגדר עלילה נגד הנשיא, שהרי כתב אישום נגדו בגין עלילה זו, לא יוגש חרף מאמצי החקירה להוכיחה.

באשר לאישום באונס של ממש, בנוגע לעובדת משרד התיירות לשעבר, שעבדה שם בעת שמר קצב כיהן כשר התיירות, כאן מדובר באישום שספק אם תובע כלשהו בעולם המערבי היה מעיז להגיש שכמותו נגד אחרון האזרחים קל וחומר נגד נשיא המדינה. עסקינן בגברת שמעולם לא הגישה תלונה נגד הנשיא ואף את הודעתה היזומה ע"י המשטרה מסרה כשמונה שנים לאחר שלטענתה נאנסה. כל תלמיד שנה ב' בפקולטה למשפטים לומד במקצוע "דיני הראיות" בשנה ב' כי "עדות כבושה משקלה הוא אפסי".

יתירה מכך, צא וראה גברת מכובדת חסודה וישרה זו לא זו בלבד שבמשך שנים ארוכות כבשה את עדותה לגבי אונס שנאנסה כביכול, אלא שגם הגדילה לעשות ושלחה מכתב ל"אנס" בו היא מודיעה לו כי עתה משנבחר להיות נשיא המדינה, רוצה היא לשוב ולשרתו ולכן מבקשת כי יואיל לקבלה לעבודה בבית הנשיא-חרף העובדה שבכך תחשף כמובן שוב לשיטתה לסכנת אינוס ע"י הנשיא- ומשדוחה הנשיא את בקשתה מודיעה היא למקורביה כי בדעתה לנקום בו על כך.

כל זה ידוע היטב ליוהמ"ש, כל משפטן עם מעט יושרה יודע בינו לבינו כי בנסיבות כגון דא, הסיכוי שבית המשפט יאמין למתלוננת שכזו שואף לאפס, אבל אין בכך כדי להרשים יוהמ"ש חסר מעצורים, הרוצה לסלק את הנשיא ממשכנו ויהי מה, גם אם בסופו של יום יצא זכאי בדינו.

שני האישומים הנותרים בגין מעשים מגונים המיוחסים לנשיא כלפי שתי עובדות אחרות של בית הנשיא, באו לעולם אך ורק כדי לאפשר לצבא רב הכוח של כתבלבי החצר של הממסד המשפטי לטעון ברבים כי: "לפנינו נשיא שהוא עבריין מין סדרתי" וכן: "אין עשן בלי אש" כמו גם: "לא יתכן שארבע נשים קשרו קשר להעליל נגד הנשיא". ויודגש, מסע הכפשות זה שרק את קצה קצהו טעמנו מיד עם פרסום החלטת היוהמ"ש, מטרתו ביצוע רצח אופי, הרשעתו והוקעתו של הנשיא בתקשורת כעבריין מין סדרתי, זאת כדי ליצור סביב משפטו אווירה שתקשה ביותר על בית המשפט לזכותו, הכל כפי מיטב המסורת של משפטי הראווה ועלילות הדם.

אלא שדוקא במסגרת מכלול מסכת העלילה הנוכחית נגד הנשיא, הוכח שלא זו בלבד שארבע נשים יכולות להעליל על הנשיא אלא אף מספר כפול מכך. במסגרת מסע ההכפשות שהתנהל נגד הנשיא שבמסגרתו הודלף כי "12 נשים התלוננו נגד הנשיא". גם לדעתו של היוהמ"ש שמונה נשים מתוך ה-12 הגישו נגד הנשיא תלונות סרק, או במילים אחרות העלילו עליו, ולכן, אפילו הוא לא מצא לנכון להגיש סעיפי אישום נגדו בגין תלונותיהן.

אחרון אחרון, נשיא המדינה יצא חוצץ ובפומבי בכלי התקשורת נגד הפוגרומשצ'יקים של אולמרט שהסתערו עם סוסיהם על הנוער הפטריוטי בעמונה, במטרה להכות ולהרוס מכל הבא ליד. כמו-כן גינה בחריפות ושוב בפומבי את הסתלקותו של היוהמ"ש מן ההסכם שחתם מפקד אגודת יהודה עם מתיישבי חברון, בו הובטח כי לאחר התפנותם מרצון, יוכלו המתיישבים בתוך זמן קצר לשוב לבתיהם. אין אני בא לומר כי בשל כך החליט היוהמ"ש להעמיד לדין את הנשיא, אולם, אין ספק כי התנהלות זו של הנשיא לא הועילה לו-בלשון המעטה-בכל הנוגע לשיקוליו של היוהמ"ש בסוגיית הגשת כתב האישום נגדו.

הנה כי כן, "כתב האישום הוא עירום" ולכן הינו עלילת דם מרושעת ומובהקת. המחריד הוא כי במדינתו של העם היהודי, שמורשתו רצופה ברדיפות שיסודן בעלילות דם, כל האמור לעיל, לפחות נכון לעכשיו יהיה בבחינת "קול קורא במדבר", אף כי עסקינן בעובדות המדברות בעד עצמן וידועות היטב לקהילה התקשורתית והמשפטית.