ייקוב הדין את המדינה

שארל לואי מונסקייה (Montesquieu) הוא ,כידוע, אבי השיטה של הפרדת הרשויות: המחוקקת, המבצעת והשופטת והיא שהיוותה בסיס לחוקת ארצות הברית ולרוב המשטרים הדמוקרטיים העכשוויים. שיטה זאת קובעת מה שנקרא checks and balances, "בלמים ואיזונים" שעל פיהם מתנהל המשטר. לאמור שקיימת הפרדה בין הרשויות, וכל רשות עוסקת בתחומה שלה.

ברוב המדינות שפועלות ע"פ תורת מונטסקייה, השיטה עובדת. גם אצלנו, להלכה, אנו פועלים על-פי השיטה הזאת. סמלית כל שלוש הרשויות שוכנות במעין משולש בגבעת רם בירושלים. הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון, אך ההפרדה ביניהן אמורה להיות מוחלטת. אלא שאצלנו בהרבה מקרים, סוגיות, חוקיות וביצועיות, מתגלגלות לקצה המשולש בגבעת רם- לבית המשפט העליון.

הסיבה היא פשוטה. ברשת הזאת החורים גדולים יותר מן החבל. הכנסת, נציג הריבון שמחוקקת את החוקים, לעתים לא מכבדת את החוקים שלה עצמה או שחברים בתוכה מפירים אותם. הממשלה, שהיא הקודקוד של הרשות המבצעת, לעתים אינה מממשת לא את החוקים של הרשות המחוקקת ולא את ההחלטות או התקנות שבהן היא מתחייבת. התוצאה היא שהכדור מתגלגל לאותה פינה ששמה בית המשפט העליון שהוא גם בית הדין הגבוה לצדק- בג"צ.

אי עמידה במטלות של שתי הרשויות מזמינה לעיתים קרובות הגשת בג"צים של יחידים או קבוצות ובית הדין הגבוה לצדק חייב לדון בהם אף שאין מחובתו לקבל את העתירות. משום כך גם במקרה זה חלה האמירה של חז"ל: לא העכבר הוא הגנב אלא החור. במקום שאין חללים עכברושים פורקי עול לא חודרים אליו.

אולם כאשר בית המחוקים והממשלה אינם נוהגים לפי אמותה מידה הנורמטיביות, זה לא אומר שהציבור חייב בכל מקרה לרוץ לבג"צ. הריצות לבית הדין הגבוה לצדק, אינן מוסיפות לחוסן וליוקרה שמהם נהנית הערכאה השיפוטית אלא הן גורעות מן היוקרה וההוקרה שמהן נהנה בית המשפט העליון, בכך שהן מעוררות ניסיונות הולכים וגוברים לכרסם בסמכויותיו, בעיקר מצד שתי הרשויות האחרות ועוד גורמים אינטרסנטיים, ביניהם גורמים פליליים.

הדוגמה האחרונה היא המינוי של רב גונדר יעקוב גנות למפכ"ל המשטרה.גנות הואשם ב-1994 בלקיחת שוחד, במרמה ובהפרת אמונים. בית המשפט המחוזי זיכה אותו ובית המשפט העליון דחה את ערעור התביעה על הזיכוי.

כידוע, קיימת ועדה שמופקדת על אישור קבלתם של אישים לתפקידים בכירים והיא הוועדה בראשות השופט טירקל. וכדי להדגיש את תפקידה של ועדה זאת- בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, לא דן בעתירה נגד מינוי גנות אלא הפנה את העותרים לוועדת טירקל. העובדה שבין מותחי הביקורת על המינוי היה שופט בית המשפט העליון (בדימ.), יצחק זמיר, אשר הופיע על כל במה אפשרית בכל אמצעי התקשורת, לרבות ראיון ארוך במוסף הארץ, אינה מוסיפה למשקל העתירה אלא גורעת ממעמדו של השופט זמיר. אף שהוא עשה זאת כאזרח רגיל, כמשפטן בר אוריין וכמי שמכיר מקרוב את הסוגייה, הוא נתן דוגמה שלילית.

יש עוד פן אחד לנושא והוא הפן של רחמים. צדק ורחמים הם צמודים. הסופר יהודה לייב פרץ אמר, כי "אין העולם יכול להתקיים אפילו שעה אחת על הדין. הוא צריך רחמים." בחפשי אחר הערך רחמים הגעתי בין היתר לאסופה של מאמרים של אדם ברוך ("סדר היום" - הוצאת כתר 2000) וכך הוא כותב: "אין בדין היהודי רחמים לחוד או מוסר לחוד ודין לחוד. הרחמים לא יושבים מחוץ לדין היהודי... הם בדין עצמו, אורגנית וקונסטיטוציונית."

לסיכום, טוב יעשו שוחרי טובתה של הרשות השופטת אם יבלמו עצמם בעתירות לבג"צ ויניחו תחילה למנגנוני בקרה ובלימה אחרים לעשות את שלהם. מגישי העתירות הם משפטנים ומכירים מקרוב את ההשפעה החיובית והשלילית שבהגשת בג"צים. בלמים ואיזונים חלים גם עליהם. וכאמור יש להביא בחשבון גם את מידת הרחמים, בהתחשב בכך שעבירה מסוימת לא צורבת במצחו של הנאשם אות קין לנצח. מיגל דה סרוונטס מנה בין "כל המידות של אלוהים, אף שכולן שוות, מידת הרחמים זוהרת יותר ממידת הדין".

מכאן שתבונה ורחמים הם המרשם הנכון.