"בוא וראה, יש לבוש הנראה לכל, ואלו הטפשים כשרואים אדם לבוש יפה, שנראה להם הדור בלבושו, אין מסתכלים יותר, ודנים אותו ע"פ לבושו ההדור, וחושבים את הלבוש כגוף האדם, וחושבים גוף האדם כמו נשמתו.
"כעין זה היא התורה, יש לה גוף, והוא מצוות התורה הנקראות גופי תורה. גוף הזה מתלבש בלבושים שהם סיפורים של עולם הזה. הטפשים שבעולם אינם מסתכלים אלא בלבוש ההוא, שהוא סיפור התורה ואינם יודעים יותר, ואינם מסתכלים במה שיש תחת לבוש ההוא. אלו שיודעים יותר, אינם מסתכלים בלבוש, אלא בגוף שהוא תחת הלבוש ההוא. החכמים, עבדי המלך העליון, אותם שעמדו בהר סיני, אינם מסתכלים אלא בנשמה שבתורה, שהוא עיקר הכל, תורה ממש. ולעתיד לבוא, עתידים להסתכל בנשמה של נשמה שבתורה."
[זוהר, בהעלותך, ס"א-ס"ב]
שורשים רוחניים לענפים גשמיים
כל פרט ופרט בעולם הזה נתון לשליטתו של כח עליון, המחיה ומפעיל אותו, כמאמר חז"ל: "אין לך כל עשב מלמטה, שאין עליו מזל ושוטר מלמעלה, שמכה עליו ואמר לו גדל" [בראשית רבה פ"י]
מכאן משמע, שבכדי להשפיע על התנהגותו של פרט כלשהו מפרטי העולם הגשמי, יש להשפיע על הכח הרוחני הממונה עליו. אם יסתדר השורש הרוחני, ודאי שהדבר יבוא לידי ביטוי גם בענף הגשמי המשתלשל ממנו.
חכמי ישראל, לאורך כל הדורות, ראו ברוח קודשם את השורשים הרוחניים המפעילים את הענפים הגשמיים שבעולם הזה. הם השתוקקו לתאר לאחרים את המציאות הרוחנית אותה השיגו, וללמדם כיצד בנויים השורשים העליונים וכיצד לסדר אותם כהלכה.
אלא שאין דין מציאות רוחנית כדין מציאות גשמית. במציאות הגשמית, אם ירצה אדם לתאר לחברו את העיר לונדון, עומדת לרשותו שפה המורכבת ממילים רבות, וברור לו שאם ישתמש במילה מסויימת, יבין חברו את משמעותה. אך באיזו שפה ניתן לתאר כוחות רוחניים, המופשטים מחומר וצורה, בשעה שכל אוצר המילים שלנו לקוח מהעולם הזה, עולם החומר?
מאחר שמתקיים קשר הדוק בין כל ענף גשמי ובין שורשו הרוחני, מצאו להם בעלי ההשגה שפה מן המוכן: על-מנת לתאר כל שורש רוחני הם השתמשו בשם של הענף הגשמי המופעל על ידו. הם הסבירו לנו במדוייק כיצד לסדר את השורש הרוחני, בהסבירם כיצד לסדר את הענף הגשמי שנובע ממנו.
דרך הכתיבה הזאת מכונה "שפת הענפים", שכן היא משתמשת בשמות הענפים בכדי לתאר את שורשיהם. שפה זו נחלקת לארבע לשונות פרטיות.
ארבע לשונות לתיאור השורשים העליונים
לשון התנ"ך: היא הלשון העתיקה ביותר, לשון הקודש שדיבר בה אדם הראשון. ללשון זו שני יתרונות וחסרון אחד. היתרון הראשון שבה: הוא היותה נוחה להבנה, ואפילו למתחילים בהשגות. היתרון השני: שהעניינים מתבארים על ידה בהרחבה ובעומק, יותר מכל הלשונות. החסרון שבה: אי אפשר לדבר בה על דברים פרטיים מבלי לתאר נושא שלם בכללות; על-מנת לתאר פרט מסויים בלשון התנ"ך, יש צורך בפרשה שלמה.
לשון ההלכה: יש לה יתרון אחד על התנ"ך, בהיותה מרחיבה מאד כל עניין ועניין, ומראה מתוך זה את השורשים העליונים ביתר דיוק. לעומת זה יש לה חסרון גדול על לשון התנ"ך, בהיותה קשה מאד להבנה. היא למעשה הקשה שבלשונות, ורק חכם שלם יכול להשיגה.
לשון האגדה: כשמבינים אותה בשטחיות, היא עוד יותר נוחה להבנה מלשון התנ"ך. אולם היא שפה קשה מאד להבינה בכל עומקה, משום שהיא מרבה להשתמש בחידודים ומליצות. אומנם היא עשירה מאד בפתרון מובנים קשים, אשר אי אפשר לבארם בשפת התנ"ך וההלכה.
לשון המקובלים: דייקנית מאוד בעניין היחס בין שורש וענף. יש לה יתרון גדול על קודמותיה, שאפשר לדבר בשפה זו בפרטים ופרטי פרטים, בלי הגבלה. גם אפשר על ידה לגשת היישר לעניין הפרטי בו רוצים לעסוק, בלי הצורך לקשרו עם הקודם לו, או המאוחר לו.
לימוד לשם השגה
מדברי הזהר הקדוש בראש המאמר עולה, כי אדם המעיין בספרי הקודש ועוד לא זכה להשגה, מתאר לעצמו תמונות גשמיות. לעומתו, בעל השגה הקורא מילים שנלקחו מהעולם הגשמי, מבין מיד שמדובר בשורשים עליונים. האדם השקוע בגשמיות אינו מסוגל לתאר לעצמו שמדובר על רוחניות. ואילו בעלי ההשגה כ"כ שקועים ברוחניות עד שאינם מסוגלים לתאר לעצמם שמדובר על גשמיות.
אם כן, נשאלת השאלה, כיצד בכל זאת זכו בני אנוש לרוח הקודש, אף על-פי שמלכתחילה לא השיגו דבר ממה שלמדו?
כותב על כך בעל הסולם בהקדמה ל-"תלמוד עשר הספירות" (אות קנ"ה):
"יש בזה דבר גדול וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך לעוסקים בחכמת הקבלה, שאף על-פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל מובטח בסופו שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השם יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול הבא וכו', עד שיזכה להשלים מחשבת הבורא שחשב עליו."
יהי רצון שנזכה במהרה להשיג את שורשיה הרוחניים של המציאות, ובכך נשלים את מחשבת הבורא אשר חשב עלינו.
