בארץ ישראל קם העם היהודי

עוד יום "עצמאות" מתרגש עלינו במדינה חולנית שהזקנה שהתרגשה עליה בטרם עת נותנת בה את אותותיה ושוב מתרגשים ובאים עלינו בכובד ראש דיונים פורמאליים מדוקדקים ב"הלכות יום העצמאות" - האם לומר הלל, או לא? עם ברכה או בלי ברכה? מדולג או שלם? מהו התאריך הנכון? האם גם בלילה או רק ביום? והאם הסעודה, סעודת מצווה היא או רשות? וכן הלאה.

אמנם, ברור לכל בר-דעת שהמציאות הפלאית של שיבת ציון בדורות האחרונים, עונה על הגדרת "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" יותר מכל איזה נס מאגי של אש מן השמים או שינוי גדרי הטבע, אולם חגיגות ה"עצמאות" נטולות החן, עם פיצוצי הזיקוקים המחרידים, עם הרעשים האיומים הבוקעים מהרמקולים שבאווילות אופיינית מכונים "מוזיקה" ועם הריקודים הפרוצים סביב הבמות במרכזי הערים (רק הבמות לא סרו, עוד העם מקטרים...) יותר מאשר מזכירות את יציאת מצרים, מזכירות דוקא את חטא העגל. קול מלחמה במחנה. אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה - קול ענות אנכי שומע...

והתפרקות היצרים בחגיגות העצמאות הן רק נספח של התפרקות יצרים מזן אחר לגמרי, גרוע פי כמה. התפרקות של יצר הדיכאון המובע בחריפות רבה ביום הזיכרון שכבר מזמן הפך מיום גבורה לאומי ליום מסכנות פרטית. שוב אין יכולת הזדהות עם קרבנות המלחמות למי שלא חווה את השכול בקרוביו. כבר "זר לא יבין זאת" ובצדק, משום שהאבל הוא פרטי.

והמדהים מכל הוא דווקא האדיקות הדתית המיסטית למדי של דתיים וחילוניים כאחד בדבר קיומה של המדינה (מיותר להתעסק עם המתנגדים לקיומה של המדינה מטעמים רליגיוזיים. אלה מתעלמים לחלוטין מכל נס שיבת ציון, רואים בקב"ה בעל השגחה פרטית בלבד ומוציאים אותו לפנסיה מכל תפקידיו הלאומיים במאות השנים האחרונות. מין "דתיים" היסטוריונים שכאלה...).

זה כמעט מדכא לחשוב לאן הובלנו כולנו בחסות אותו חזון גאולי עליו חלמנו דורות רבים. אומנם אין מנוס מלבחון את הפלא של שיבת ציון על-רקע המדינה הזאת ולהתמודד עם הניגוד הכמעט טוטאלי בין חזון למציאות.

הבעיה מתחילה עוד הרבה קודם והשאלה האמורה להישאל בעקבותיה היא האם בכלל יש משמעות לקיומה של המדינה?

איני בא לקנטר. השאלה שאני מציג כאן אינה שאלה רטורית כלל וכלל ובודאי שאינה שאלה טכנית. זוהי שאלה מוסרית וחייבת לבוא עליה תשובה מוסרית איתנה. אקדים ואומר - איני משוכנע שיש לי עליה תשובה ברורה.

צריך להיות סומא או שוטה מופלג כדי לא להבחין בדעיכה במצב הרוח הלאומי עקב הקמת המדינה. מיום שהוקמה המדינה הפכנו את המושג "מסירות נפש" ממושג דתי ולאומי למושג פוליטי.

לא לחינם רבים מאיתנו לועגים לגיבורים טובים וצדיקים מהם דוגמת טרומפלדור ואף טורחים לציין שזה לא כדאי למות בעד ארצנו אלא "כדאי לחיות בעד ארצנו". כביכול אלה משפטים סותרים. כל אותם "אוהבי חיים" "תופסי תורה" צריכים אולי לחנך מחדש גם את רבי עקיבא שכל ימיו היה מצטער מתי יבוא פסוק זה לידו ויקיימנו - "בכל נפשך", אפילו נוטל את נפשך...

איני בא לקרוא תגר על כל מיני התבטאויות קטנוניות. אני רק מנסה להציג את המצב הקטטוני האופייני להתהפכות המצב הלאומי שלנו משעבוד מלכויות לשעבוד יצרים.

הנס שעליו הוקמה המדינה הפך לקברו של המוסר היהודי לטוב ולרע. כבר אין משמעות לסולידריות היהודית ועקב כך, תוך דור אחד התפורר לחלוטין הצורך בסולידריות לאומית. אומנם זה מוצנע באמצעות מושגים של "מדינה" ו"כוחות הביטחון" אולם המשמעות האחת שלהם היא שמכיון שבדורות האחרונים איש לא מחייב אותנו באיום על חיינו לעבור על התורה, אנו מורים היתר לעצמנו לעשות זאת ללא כפייה. את המשולש הנצחי - תורה, עם וארץ - החליפה המדינה, במודע או שלא במודע.

וכאן נכנסת השאלה שהצגתי ואציגנה עתה מזוית אחרת - האם הנאמנות שלי למדינה היא נאמנות אישית או נאמנות לאומית? האם זה שהמדינה נותנת לי (באופן יחסי) ביטחון אישי, כלכלי או תרבותי, או שמא עלי לומר - שקט אישי, כלכלי ותרבותי היא ראויה להערצה או להזדהות ערכית שלי? שמא משום שיהודים (אנשים ממוצא יהודי) מנהלים את מערכות השלטון, זה הופך את המדינה הזו למדינה יהודית או למדינת היהודים? האם חוק השבות הוא המנחה אותי שעלי לגמור את ההלל?

השאלה אינה אם אני צריך להיות אזרח טוב למדינה הנותנת לי לחיות בשקט. לכל אדם בעולם הזכות לחיות ללא התעמרות הזולת - שלטון כאנשים פרטיים. אם בגלל שיהודי הנני זכות זו אינה נהירה לאחרים כל צרכה, אין לזה ולא כלום עם ההנחה הבסיסית שמותר לי לחיות בשקט...

אז אם ישנה מדינה שנותנת לי את הזכות היסודית הזאת, אין זה אומר שהיא "מדינה יהודית" או "מדינת היהודים" ובודאי שלא מדינת ישראל (במובן האמיתי של המושג). אין היא שונה משלטון ליברלי אחר שכבש את ארצנו.

אפילו העובדה שישנו רוב ממוצא יהודי במדינה, אינה הופכת אותה למדינת ישראל. מה גם שנתון זה עדיין לא ברור כל צרכו...

היה היתה לפני כאלף שנים מדינה באזור הקווקזים שנקראה "ממלכת הכוזרים". מדינה יהודית למהדרין. מערכות השלטון היו מנוהלות בידי יהודים, היה רוב יהודי במדינה, לתושביה היהודים היה שקט אישי, כלכלי ותרבותי. למעשה המדינה הכוזרית ענתה הרבה יותר להגדרה מדינה יהודית מאשר מדינת "ישראל" דהיום. מדינה זו החזיקה מעמד למעלה משלש מאות שנה. האם נתונים אלה די בהם להצדיק התייחסות אליה כאל התגשמות חזון הגאולה?

אמנם יטען מי שיטען, ובצדק, שמדינת היהודים הכוזרית לא היתה על אדמת ארץ ישראל. אכן, עובדה זו מיטיבה עם המדינה הנוכחית, אולם כיוונה הנוכחי של המדינה, בעמדתה האנטי-ישראלית המובהקת שמלבד השם בו היא מתהדרת כל קשר בינה לבין המלה "ישראל" מקרי בהחלט, מקטין את דמותה לעומת המדינה היהודית הקווקזית שהיתה לפני אלף שנה.

השאלה מתחדדת לנוכח ההתייחסות של המדינה הזאת בעיני עצמה. כלומר, הדבר היחיד המעסיק את המדינה - מלבד השעבוד היצרי הקולקטיבי והפרטי הקרוי ברוב סכלות "חופש" - הוא המשך קיומה הלבנטיני. כאן ניצבת הבעיה של הנאמנות במלוא עזה. הלא קיום המדינה ולו מתוך שאיפה לשפר אותה במסגרתה, אינו סיבה מספקת לנאמנות. נאמנות היא נאמנות לאידאה, לאידיאל, לערכים וללאום. כמו כן, בנאמנות אידיאולוגית ומוסרית עוברת לכל האורך, כחוט השדרה, הנכונות למסור את הנפש. כאן המוסר גורס רק "חיה ותן לחיות" או בטמטום משפטי מגלומאני "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". איזו מין מטרה היא זו המסוגלת לדרוש נאמנות עד מוות? ואיך זה שאנשים מוכנים למסור את הנפש עבור מטרה זו?

אלא, כמו בהרבה דברים שאין עליהם תשובה ערכית ורציונלית ברורה, יש כאן תשובה מציאותית אחת ובוטחת בעצמה - עובדה!והעובדות מדברות בעד עצמן יותר מכל דבר אחר. אנשים מוכנים למות בעד המדינה. והם לא מוכנים למות בעד שום חוק שלה. איש לא יגיד שהוא מוכן להתנדב לרוץ ראשון תחת אש כדי שאיזשהו "חוק יסוד" מטופש יתקיים ואפילו לא למען המשטר - יהא אשר יהא. והמציאות חזקה מהכל. והטמטום הסוציולוגי והמוסרי, ככל שיהיה בוטה, אינו משנה ולו במעט מהמסירות ומהנכונות להקרבה למען המדינה.

נכון, זה נורא שאין מי שיתווה דרך. זה מחריד שאין איש המוכן לקחת על שכמו את הנס של שיבת ציון. זו טרגדיה איומה שאנשים בעוורונם אינם מוכנים לראות שמוליכים אותם שולל פעם אחר פעם ורוצחים אותם לצורך מאוויים אישיים של עסקנים מושחתים נטולי עכבות מוסריות. זה מזעזע עד מאד לראות את הציניות בה משתמשים מאפיונרים שתפסו עמדות מפתח במסירות הנפש הזאת. אולם בשורה התחתונה, הכוחות הבריאים של העם, הטמונים עמוק עמוק בתוך הסיאוב המוסרי הזה ותחת ערימות האשפה הפוליטית-צבאית-כלכלית-חברתית-תרבותית, קיימים במלוא כוחם. ואף על-פי כן, ישנה כמיהה עצומה למטרה, לערכים ולאידיאולוגיה.

ומי יקח את המושכות לידיו? מי יהין בנפשו להרים את הדגל הראוי של גאולה? לא כניצבים בהצגה תיאטרלית בכיכוב משיח שקר זה או אחר, אלא כהולכת עם בריא בעמקי נשמתו להבראה לאומית גאה ונטולת אגו.

ובכן, כפי שכתבתי, אין לי היכולת להכריע בנפשי אם לברך על המדינה הזאת או לנסות לעודד בניית מסגרת מדינית שונה לגמרי. אבל המציאות המציגה בפני ללא היסוס את המסגרת המדינית הזאת - על כל מגרעותיה ועם כל כיעורה - היא המביאה אותי למסקנה שגם אם צריך לבדוק מחדש את היום הראוי לברך על המדינה, גם אם ה' באייר הוא לא היום הראוי, בכל זאת ראוי לברך על הצעד החשוב הזה, על הציון דרך הזה בדרך לתקומת ישראל.

ועל אף הכל, איני יכול לסכם ללא הסתייגות - אומנם העם לפלגיו הכריע דה-פקטו ודה-יורה, על אפם ועל חמתם של טובים וטובים פחות, שזוהי תחילת הגאולה. אלא שהיא רצופה מכשולים ודומה שיצאה בת קול משמים שלא יעזור לנו כלום - נראה ונסרב להבין, נשמע ונסרב להקשיב, ניגע ונסרב לחוש. זה אומנם כמעט נראה לעין - הגאולה באה בהיסח הדעת.

ובכל זאת - כדאי להיות עם היד על הדופק ולהימנע מהתלהבות יתרה בטרם עת...