ההישגים וההחמצות בששת הימים

מלחמת ששת הימים הייתה צודקת, אבל לא "מלחמת אין ברירה". יכולנו באותה עת - ברוח ההתנהלות של מלחמת לבנון השנייה - לשאול כמה אבידות נחסוך אם לא נלחם. כיום אנו יודעים שמדובר בכ-800 איש במלחמה עצמה ועוד רבים בעקבות בזבוז תוצאותיה.

מלחמת ששת הימים הסתיימה בתוצאה הצבאית הטובה ביותר האפשרית מבחינתה של ישראל. היא הביאה נכסים שתרמו להסכמי שלום עם מצרים וירדן. ירדן עצמה הייתה כובשת באיו"ש והמצרים ברצועת עזה, ועם הכיבושים אלה היה לנו ויכוח שיושב לאחר המלחמה. סיני מלכתחילה היה "מלקוח" שתפקידו לייצר מציאות אסטרטגית חדשה מול האויב העיקרי של ישראל באותו זמן – מצרים. משעה שניתן היה לייצר מציאות חדשה זו, צריך היה לחתור לקראתה. ישראל לא עשתה כן עד מלחמת יום הכיפורים ובכך, ככל שניתן להעריך כיום בחוכמה שלאחר מעשה, שגתה קשות. אבל מבחינת הניצול המדיני-לאומי של מלחמת ששת הימים בקונפליקט העיקרי שלנו מול הפלשתינים, מלחמת ששת הימים הסתיימה רע מאוד, כי ישראל לא הצליחה לתקן את שגיאות העבר ולא השיגה את המטרות הראויות.

הסכסוך הישראלי-פלשתיני שימש בידי הליגה הערבית ומדינות העימות כלי ניגוח והתשה נגד ישראל. לשם כך הקימו את מחנות הפליטים ומנעו את יישובם מחדש ואת שיקומם, לשם כך הקימו את אש"פ ככלי לניהול מאבק מדיני וצבאי נגד ישראל, ולשם כך עיצבו את המוצר הדמוגרפי-חברתי המכונה כיום "עם פלשתיני", שימיו קצרים מימי הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל. כך שימרו את הבעיה, עודדו אותה וטיפחו אותה. ואחרי אוסלו (עוד כסילות ישראלית מופלגת) הציבו אותה ברחובותינו ולפתח דלתנו בדמות מלחמת טרור נגד האוכלוסיה האזרחית של ישראל (האינתיפאדה השנייה).

הגידול הדמוגראפי הפלשתיני והעוצמה הכלכלית והפוליטית הערבית, טיפחו נשק זה במשך 40 השנים מאז מלחמת ששת הימים, וישראל עזרה להם בכך ככל יכולתה. בגלל החטא הקדמון וסיועה של ישראל, "נתקעה" הבעיה הפלשתינית בגרוננו. מבחינה זו ומבחינה זו בלבד הייתה מלחמת ששת הימים מלחמה קריטית. מבחינה זו ומבחינה זו בלבד, נכשלה ישראל בניצול המלחמה, ואת המחיר היא משלמת מאז ותשלם עוד זמן רב.

משום שלא פעלה נכון, כפתה ישראל על עצמה את הטיפול בפלשתינים שנותרו בשטחים המשוחררים, שעליהם נוספו אלה שזה מקרוב נולדו ואחרים שהיגרו פנימה ברשות ולא ברשות. בפני ישראל לא עומדת הברירה לעזוב את השטחים הללו באופן חד-צדדי, משום שאם תעשה כן, יהפכו למרחבי טרור ואיום בלתי נשלטים. אין זה מקרה שערפאת דחה את הצעות ברק ב-2000, משום שהמצב שהתפתח בחסות השגיאות הישראליות משרת את מטרות הפלשתינים. אצלם אין תרבות של "עכשוויזם". יש להם זמן ונשימה ארוכה. מה שיוכלו לקבל מישראל בהשקעה מעטה – "ברוך הבא"; השאר יטופל בבוא הזמן על-ידי המאבק המזוין של הטרור הקיצוני, שמול דמוקרטיות מערביות הזויות נוסח ישראל (וארה"ב ומערב אירופה וכו'), הוא בינתיים איום צבאי ללא מענה אפקטיבי.

כל מי שעוסק במלחמת 1967 "מטפל" גם בימי החרדה שקדמו למלחמה. בפרספקטיבה היסטורית אינני סבור שהחרדה נבעה מעצם האיום הערבי, במיוחד לא אחרי מבצע סיני ותוצאותיו. החרדה נבעה מהאופי היהודי שהושפע משני גורמים: שואה מזה ותחושת נחיתות לאומית מזה.

ראוי לזכור כי באותן שנים חיו בישראל ניצולי שואה רבים שמשקלם ומעמדם בתרבות ובחברה הישראלית היה חזק. גם זכר מוראות השואה בתודעה הישראלית היה טרי ומוחשי הרבה יותר מאשר כיום. ההיסוסים שהפגינה ההנהגה הישראלית ערב המלחמה, ההפתעה שבה התפתח המצב מחגיגות יום-עצמאות להכנות למלחמה כוללת, הנאיביות שבה קיבלנו את ההבטחות הבינלאומיות להסדר הבעיות בסיני ובמפרץ אילת אחרי מערכת סיני, והמהירות שבה התמוטטו כל ההסדרים וכל ההבטחות – כל אלה היכו את הישראלי הממוצע ב"הלם עצמאות" שלא ידע כמותו קודם. פתאום, אחרי כ-11 שנים של שקט יחסי, הסתבר לתושבי ישראל שעצמאות איננה מתנה ואינה מובטחת. עצמאות היא נכס לאומי שצריך לשמור עליו, ולהיות מוכן, כשצריך, להילחם בעבורו.

שני הגורמים האלה עמדו ביסוד החרדה ההיא.

שאלת מעמדם המשפטי של השטחים אינה השאלה המכרעת במקרה זה. החוק הבינלאומי כיום שונה מזה שהיה ב-1967 ובעוד 20 שנה, ככל שניתן להעריך, יהיה שונה ממה שהוא כיום.

החוק הבינלאומי אינו גזרה משמים. הוא תולדה של אינטרסים של מנסחיו, ואין חובה שישראל תתחשב בו יתר על המידה בשאלות של קיום לאומי. אם תנהג כך, חרף היותה מדינה קטנה, תהיה נורמלית יותר משהיא כיום, משום שכך עושות המדינות כולן – גדולות כקטנות. עד כה משמש החוק הבינלאומי לעיתים קרובות מדי "מגש כסף" לשליטי העולם (החברות הקבועות במועצת הביטחון בתוספת מספר חריגים עשירים), לבצע מדיניות תאומת אינטרסים שלהם (שלטון העוצמה ולא שלטון המוסר) על-חשבון מדינות אחרות.

בעיה נורמטיבית נוספת של ישראל, שהתחדדה מאז מלחמת ששת הימים, היא שיותר מדי ישראלים למדו לקדש מטרות טקטיות על פני מטרות לאומיות; ספק בעיית חינוך ספק בעיית תובנה פוליטית. בעוד ששאלת גבולות המדינה היא שאלה שניתן לדון בה במסגרת של מו"מ לשלום עם מדינות שכנות, שאלת הזכות על ארץ ישראל אסור שתהיה מוטלת בספק ולו לרגע. לכן, גישה נורמטיבית (להבדיל מהגישה המשפטית-פורמלית שהיא חשובה פחות) הרואה בשטחי איו"ש ועזה שטחים כבושים, היא גם מטופשת וגם חותרת תחת אושיות קיומה של ישראל. ארץ ישראל היא מושג יהודי-לאומי הקיים כבר 3500 שנים; קו ירוק הוא מציאות פוליטית-צבאית מקרית בתוך ארץ ישראל, שנולדה בעקבות הלחימה בתוקפנות הערבית מ-1948. אין בה שום נורמה, שום חשיבות היסטורית, אסטרטגית או לאומית. נראה שההתבוללות הסקולרית הישראלית, שהתרחבה והתבססה בשנות העצמאות, שואפת לחקות את תרבות ה"כלום" האמריקנית, ומאמצת מדי פעם רעיונות הזויים מתרבות זו ומתרבויות אחרות שאינן מתאימות לנו, והיא שמנסה לקדש את הקו הירוק. מה שאיפשר בכלל את הדיון המופרך הזה היא שגיאת החטא הקדמון במלחמת ששת הימים.

"ארץ ישראל השלמה" - עוד מושג מופרך שחדר לשיח הישראלי בעקבות תוצאות המלחמה - מעולם לא הייתה נושא לדיון אמיתי. מבחינה מושגית, ארץ ישראל השלמה כללה גם את עבר הירדן המזרחי וזה מעולם לא היה חלק מתוכניותיה המדיניות של ישראל. שטח זה אינו קריטי לקיומה של ישראל בינגוד לאיו"ש, ואיו"ש ולא תל אביב היא ערש התרבות והלאומיות היהודית. "ארץ ישראל השלמה" היא סיסמא פרסומאית שתפקידה להציג תביעה לאומית צודקת כגישה פוליטית הזויה. לכן אין בה אלא זרית חול בעיניים.

"שטחים תמורת שלום" היא טקטיקה פוליטית במשא-ומתן המתמשך בין ישראל לערבים, בכלים שונים ובתקופות שונות. תפקידה להעביר לשליטת הערבים נכסים טריטוריאליים חיוניים לישראל, בתמורה לניירות עבודה, הצהרות כוונה והעמדות פנים. נוסחה זו אינה סימטרית, אינה מאוזנת, והיא מסוכנת. במציאות המזרח תיכונית, היא הזמנת ישראל לבלוע פיתיון אסטרטגי מורעל בעיניים עצומות. היא תוצאה של תרבות ה"עכשוויזם" הישראלית – אכול ושתה, בגירסה מודרנית. תרבות שמכירה בגחמות אבל אינה מכירה בהבשלת תהליכים פוליטיים והיסטוריים. תרבות הזויה שמחליפה תדיר מציאות פוליטית בהרהורי לב. תרבות מסוכנת שחותרת להחליש את ישראל, מסיבות שלא כאן המקום לעמוד עליהן, בכל מחיר. היא מצעד האיוולת האמיתי.

"שתי מדינות לשני עמים" – זו מאנטרה לא מציאותית אחרת מבית מדרשו של ה"עכשוויזם". אין משמעות אמיתית מבחינת הפלשתינים (גם אם אינם מודים בכך כיום מסיבות טקטיות) להקמת מדינת ננס מכווצת בחלקים מאיו"ש ובעזה, כאשר מחציתם ממשיכה לשבת בירדן ובישראל ועוד כמיליון וחצי איש מפוזרים בחצי תריסר מדינות אחרות במזרח התיכון. השאלה איננה ה"נכבה" אלא העתיד. הם אינם יהודים. הם אינם "גולים כרוניים" מזה אלפיים שנה ורובם אינם צריכים לוותר על סיר הבשר במקומות מושבם הנוכחיים, כדי להיות חלק מתנועה לאומית רחבה שתקים ותבסס מדינה פלשתינית. ישראל אינה צריכה לפחד מהתפתחות כזו, אבל גם אינה צריכה להתעלם מהאפשרות שתקרה. הכיוון ברור, והסקטור ה"עכשוויסטי" בישראל מסייע לו, מי ביודעין ומי מתוך "חלום ליל קיץ" הזוי.

ישראל מובסת בקרב ההסברתי החיצוני משום שהיא מובסת עוד לפני כן בקרב ההסברתי הפנימי. היא מובסת בקרב הפנימי משום שהיא מפחדת להיות עצמה – מדינה ציונית: הישות המדינית הלאומית של העם היהודי בארץ ישראל. אין זה מקרה שכאשר היהודים בישראל אינם יודעים מה הם רוצים נכנסים ערביי ישראל, כשלוחת "העם הפלשתיני", לוואקום המחשבתי ומנסים לדוג במים העכורים. הכול תולדת החטא הקדמון, והכול עדיין לא סוף פסוק.

ישראל אינה מתביישת ואינה צריכה להתבייש במעשיה. קיימים חוגים בישראל, שעל חשבון אחרים יכולים להרשות לעצמם לעשות לבתיהם ולהתבייש בעת ובעונה אחת. הם אינם רוב, אבל הם קולניים. אם צריכה ישראל להתבייש במשהו, עליה להתבייש בכך שלא השכילה לראות את תוצאות מדיניותה השגויה במהלך מלחמת ששת הימים ולאחריה. אולם בושה לא תעזור כיום וכך גם הכאה על חטא לא תועיל. על ישראל להשתחרר מהבושה, מהעכבות ומההיסוסים ולעצב מחדש את מטרותיה הלאומיות ועל פיהם את מדיניותה, כי צפויה לה שעת מבחן נוספת.

אין צורך להתעלל באוכלוסיות הערביות, לא בשטחים וכמובן לא בתוך הקו הירוק, אבל גם אין צורך להקל עליהן לממש מדיניות שנוגדת את האינטרסים של ישראל. "כיבוש" אינו רלוונטי כאן, משום שדה-פקטו אין כאן כיבוש אלא שחרור משליטת כובש (ירדן). כלי המימוש בהם פעלנו עד כה, בהנחה שמדובר במצב זמני, לא הוכחו כאופטימליים משום שהמצב באמת אינו זמני. כלים אלה דורשים שינוי, אפשר לשנותם, אבל צריך להחליט אחרי 40 שנה שלא מדובר בסיטואציה זמנית.

קיימת כיום שעת כושר לשיתוף פעולה עם ירדן בשאלת הסדר אזורי שיקיף את ירדן ישראל ושטחי איו"ש ועזה. לירדן, בניגוד לאש"פ, אינטרס דומה לזה של ישראל בהקשר לסוגיה הפלשתינית. לכן, כדאי לנסות נתיב זה בשכל, בחסות העיקרון של "שלום תמורת שלום". אם לא יצלח, לא נפסיד דבר. אם לא נחפש פתרון במקום ובזמן שמתאימים לנו ונמשיך לדשדש במאנטרות המקובלות "אצל מעצבי דעת הקהל", תבוא שעת הכושר הבאה, שקרוב לוודאי תהיה גם האחרונה, כאשר יצטרפו ערביי ישראל לאינתיפאדה השלישית או הרביעית. אז תצטרך ישראל לתקן מה שלא השכילה לעשות במלחמת ששת הימים, אבל אז יהיה זה גם על חשבון ירדן (אם תרצה ישראל לשרוד) ובמחיר גבוה בהרבה.

זו המשמעות הפוליטית-חברתית האמיתית של מה שהושג ושל מה שהוחמץ במלחמת ששת הימים.