אחד המאפיינים של התנהלות תנועות השמאל בישראל לדורותיהם היא התעלמות מהעובדות והכפפת המציאות לתפיסת העולם שלהם. כך היה כאשר הם ראו בסטאלין שמש העמים, והתעלמו מהגולגים. כך זה היום, כאשר בעזה מתגשמות אחת לאחת כל התחזיות של "רואי השחורות" מהימין ומהמרכז המציאותי.
ההתעלמות מהמציאות בשמאל ימיה כמעט כימי הציונות, אולם היא החלה להחריף במלחמת ששת הימים, עת חלק מהציבור ובמיוחד בשמאל ראה בתוצאות מלחמה זו את סיבת כל הסכסוך, למרות שהפלשתינים ממשיכים בהתמדה לציין את הנאכבה שלהם ביום העצמאות שלנו ולא ביום פריצתה של מלחמת ששת הימים. לשיא היא הגיעה בעקבות חתימת הסכמי אוסלו. היו אז אנשים שראו בהסכמים תחילתו של עידן של שלום ושלווה, והיו אחרים שראו בכך נטילת סיכון בטחוני שיביא לקטסטרופה. והנה בניגוד לכל היגיון, למרות שהמציאות טפחה על פניהם של רואי הוורודות, הם אינם חשים כי הייתה איזו שהיא טעות מצדם, ובמקום להתנצל על טעותם, או להתחבא ולהעלם מרוב בושה, דווקא הקיצוניים שבהם ממשיכים להופיע כמטיפים בשער, לצקצק בלשונם ולמתוח ביקורת דווקא על אותם אנשים שעמדתם הוכחה כנכונה.
כאשר אנו מאזינים לכל הביקורת משמאל, חשוב שנזכור, כי מעל לכל - המקור לכל הרעה הפוקדת אותנו הוא כישלונו של הסכם אוסלו. הסכם אוסלו לא נכשל בשל מה שקרה מאז שיחות קמפ-דייויד. הסכם אוסלו נכשל מייד עם התחלת יישומו, כאשר הפלשתינים ניצלו אותו להגברת ההסתה היום-יומית נגד ישראל בבתי הספר, במסגדים ובאמצעי התקשורת. הסכם אוסלו נכשל עוד בתקופת ירח הדבש שלו, כאשר הרשות אפשרה לארגונים הפונדמנטליסטים לצבור תחמושת ולהתאמן, במקום לפרוק אותם מנשקם, כפי שהתחייבו בהסכמי אוסלו. הסכם אוסלו נכשל משום שאנשי השמאל התעלמו מהעובדות, ולא ניסו לכפות את מימוש ההתחייבויות הפלשתיניות עוד כאשר ההפרות היו בתחילתן.
כך גם בעזה כיום. נדמה כי עבר כבר עידן, אך היה זה אך לפני שנתיים שמתנגדי ההתנתקות הזהירו כי ההתנתקות מהווה רוח גבית לטרור הקיצוני של החמאס. מצדדי ההתנתקות מיהרו להפנות אצבע לעבר לבנון ולהשתבח ב"הישגי" הנסיגה מלבנון. המציאות בשטח הוכיחה שוב כי התכניות של אנשי השמאל מובלות על ידי חלומות באספמיא במקום על ניתוח קר ושקול של העובדות.
אסור להתעלם מן המציאות, והמציאות היא כי מתנהלת נגדנו מלחמה חסרת פשרות, וכיום המאבק הפלשתיני נגדנו מתנהל בשתי חזיתות . מצד אחד הפלשתינים הנתפסים על ידי חלק מאיתנו בטעות כ"מתונים". המאבק שלהם אינו על קבלת עצמאות, אשר הובטחה להם כבר. המאבק הפלשתיני "המתון" כיום אינו על סיום הכיבוש, אשר כבר הוסר מעל שטחי A, והיה מבוטל לחלוטין אלמלא דחו הפלשתינים את הכוונות הטובות של ברק וקלינטון בקמפ-דייויד. המאבק הוא נגד הצורך להתפשר בדיוק בנקודות שהן מהותיות לעצם קיומנו. לכן הם אינם ראויים לשום עידוד או התחשבות מצד אף גורם ישראלי. לא אופוזיציה משמאל, ולא מחפשי פוזיציה מימין. על החזית השנייה כבר כמעט אין ויכוח. שם ניצבים הפלשתינים הנלחמים בנו מתוך מניעים שניתן להגדיר אותם כפאשיזם דתי, הרואה בנו שטן שיש להכחידו.
אנו חייבים כי המנהיגות שלנו, כצעד ראשון לפני כל קביעת מדיניות יעשו לפחות דבר אחד - יכירו במציאות. כדברי המשורר נתן אלתרמן:
אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות
