בנאום שנשא היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בפני בוגרי הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, הוא תיאר את מצב המדינה, ממשלתה ומנהיגותה, באור חיוור, במצב של מחלה ממארת ובדכדוך לאומי. בין היתר אמר: "מדינה תחת אזהרה, ומנהיגים בנבצרות, אישי ציבור היוצאים מחדרי חקירות ומשבר מנהיגות המוביל לדכדוך לאומי".
מילים כדרבנות - אבל כשמשמיע אותן היועץ המשפטי של אותה הממשלה, של אותה מדינה ואותם מנהיגים שמינו אותו לתפקיד. בתוכם ואיתם הוא יושב בישיבות ממשלה, אותם הוא חוקר, בודק ומעמיד לדין, הוא חוצה את כל הקווים של מנהל תקין, של שירות ציבורי ואתיקה מקצועית.
צא ולמד - תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, כנגזר משמו ומתפקידו לייעץ לאותה ממשלה, שריה ומנהיגיה, אותם הוא משמיץ, מבקר, מבזה ומשפיל. בכובע השני שלו - כראש התביעה הכללית, הוא חוקר אותם, מזהיר אותם, עושה להם שימוע, ממליץ על נבצרות ובסוף גם מעמיד אותם לדין.
איך אם כן, יכול פקיד ממשלתי, גבוה ככל שיהיה, עצמאי ככל שיהיה, להפעיל את סמכויותיו ובמקביל לייעץ להם, להנחות אותם וגם לבקר אותם בפומבי בכנסים ובראיונות. ההגינות הציבורית והאישית - מחייבת אותו לאחר נאום בר-אילן, להתפטר מתפקידו או על הממשלה לפטרו לאלתר.
צדק העיתונאי בן כספית, כשאמר (במאמרו במעריב מ-21.6.07) - "קשה לתאר מדינה בה יישא ראש התביעה הכללית נאום כזה וישאר בתפקידו יום אחד נוסף".
וצדק פרופ' סגל (במאמרו בעיתון הארץ מיום 25.6.07) שמזוז אינו מוסמך להיות "המעריך הלאומי" תפקיד ששמור לאמ"ן וגם לא המצפון הלאומי.
אם חפץ היועץ להיות מבקר המדינה, פרשן משפטי, איש מפלגה יתכבד ויעזוב את תפקידו, ואז יתראיין ויביע את דעותיו על המדינה והממשלה, מתוך ניסיון, מתוך ידע אישי והאפקט יהיה לא פחות משפיע. אבל לעשות את שני הדברים ביחד - ולהישאר בתפקיד וליהנות מהמעמד הכוח הסמכויות, והמחשבה שהוא יכול בהינף כתב אישום, להחליט על גורלות של נשיאים, ראשי ממשלות, שרים ומנכ"לים - לא ולא.
המסקנה מדבריו של היועץ, שאין זו פעם ראשונה שהוא לא מבדיל בין מעמדו וסמכויותיו השונות, כפי שיוסבר בהמשך, היא שעליו או להתפטר מיד או להסכים מיוזמתו או באמצעות חקיקה לפיצול תפקידו לשניים. יועץ משפטי לממשלה כתפקיד אחד לאדם אחד והממונה על התביעה הכללית בתפקיד אחר עצמאי לאדם נוסף שייבחר.
לאחר פרשת בר-און חברון הקימה הממשלה את ועדת שמגר לבדיקת דרך המינוי והסמכויות של היועץ המשפט לממשלה. בזמנו שלחתי לוועדה חוות דעת משפטית, בה הצבעתי על הצורך והחיוניות של הפרדה בתפקיד, כדי למנוע את המצב הבלתי נסבל אליו נקלע היועץ מזוז. הצעתי - כי הממשלה תמנה לה יועץ משפטי כראות עיניה וכמתאים לה מבחינת תפישת עולמה ומדיניותה, לפי אותו עיקרון שאזרח, או בעל עסק, או איש ציבורי בוחר לעצמו עו"ד שמאמין בו וסומך עליו לייצגו בבית משפט או לייעץ לו בעסקיו.
התובע הכללי - ימונה ע"י הממשלה בתיאום עם שר המשפטים, יהיה עצמאי, בעל סמכויות הקבועות בחוק ולפי ועדת שמגר, אבל לא ישתתף בישיבות הממשלה, לא ייעץ לה ולשריה ומתחתיו יכהן פרקליט המדינה, כששניהם מובילים את התביעה הכללית בישראל כיחידה נפרדת ועצמאית.
היועץ מזוז לא יכול להחזיק בחבל בשני קצותיו, בשל ניגודי האינטרסים שבתפקיד ובשל קושי מבחינה אתית אישית ומוסרית. אם נעשה סקירה קצרה ותמציתית על פעולותיו, הצהרותיו, אמירותיו ופעולתו מאז המינוי לתפקיד, נגיע למסקנות עגומות ומאכזבות.
היועץ המשפטי מצא לנכון לנצל את הבמה של כנס עורכי דין באילת, כדי להעביר ביקורת על שר המשפטים פרופ' פרידמן, בעניין מינוי פרקליט מדינה חדש. צודק עקרונית שר המשפטים שהיועץ המשפטי, בהיותו עובד מדינה, פקיד בכיר ועצמאי, ועומד בראש המערכת הביצועית של הזרוע - המשפטית עדיין כפוף למסגרת ההיררכית המוסדית - לאמור: שר המשפטים גבוה ובכיר מבחינה מנהלית מוסדית.
אז נכון, שהיועץ הוא עצמאי, לא נתון לכפיפות משפטית בהחלטותיו ושיקול דעתו, אך בהחלט שייך למסגרת המנהלית שבראשה עומד שר המשפטים. מכאן - שיכול היועץ להשמיע את דעתו, שהשגותיו ורעיונותיו בצורה חופשית, אך יש פגם חמור בתפיסתו שהוא יכול להעביר ביקורת פומבית על השר הממונה.
אילו היה היועץ אומר שהוא מסתייג מהצעתו של פרופ' פרידמן לעניין שיטת המינוי וההרכב של ועדת האיתור למציאת פרקליט המדינה - דיינו, אבל לתקוף אותו חזיתית ולרמוז שהוא שליח הממשלה והפוליטיקאים ושיש לו אג'נדה לפגוע בשלטון החוק, כפי שהדבר הובן ופורש ע"י פרשנים ואנשי ציבור אינטרסנטיים - הוא דבר אחר, בעל פגם אתי.
ולגוף העניין, הצעת פרופ' פרידמן, לשינוי בוועדת האיתור לפרקליט המדינה, יש בה היגיון ובסיס רציונלי מנהלי מוסדי. העובדה שהוא ממליץ שוועדת האיתור לא תהיה ועדה ממנה אלא ועדה מציעה, לאמור: שמאתרת מועמדים מתאימים והשר והממשלה יחליטו, היא הגיונית ומבוססת. שהרי פרקליט המדינה כשמו, עובד גם אם השר וגם עם הממשלה.
הצעת מועמד אחד ע"י הוועדה, היא למעשה רמז לשר שעליו לקבל את המועמד כמו שהוא, כלומר: להיות חותמת גומי. בחירה של מועמד נבחר, מתוך שלושה מועמדים כדרישת השר - הגיונית, רצינית ומאפשרת בחירה ראויה מתוך מועמדים ראויים. מה עוד שהדבר מצביע על בסיס רחב של מועמדים ראויים, המאפשר קידום ורצון לקידום של פרקליטים צעירים השואפים להגיע למשרה הרצינית.
צודק היועץ המשפטי לממשלה, שפרקליט המדינה, צריך להיות מינוי מקצועי טהור, שיעבוד בהרמוניה עם היועץ המשפטי לממשלה, אך הדבר עדיין לא פוסל את הבחירה המועדפת מתוך שלושה מועמדים ולא הכתבה של מועמד יחיד.
כדי לתת משקל לעמדתו של היועץ, מומלץ שהיועץ יוכל להביע את עמדתו לפני הבחירה הסופית ולהצביע על המועמד המועדף עליו. באשר לנציג בוועדת האיתור, שופט עליון (בדימ.) שממונה ע"י נשיאת בית המשפט העליון, השופטת ביניש, יש בכך משום פגם בעיקרון של הפרדת הרשויות, שהרי פרקליט המדינה מעמיד או ממליץ על העמדת לדין ומופיע בפני בית המשפט העליון ושופטי הערכאות השונות.
שיתוף שופט עליון - בבחירה של נציג מערכת אכיפת החוק - שמופיע בפני שופטים או חותם על כתבי אישום המתבררים בפניהם אינו תקין ויש חשש לניגוד אינטרסים.
להערכתי, היועץ המשפטי לממשלה, סובל מ"שכרון גבהים", לאמור: שכרון הכוח, העובדה שבסמכותו להחליט על גורל שרים וממשלות טישטש את גבולות סמכויותיו, כוחו והמסגרת בה הוא פועל וצריך לתפקד.
ברצוני להזכיר, היועץ מני מזוז נבחר לתפקיד באותה שיטה ממש, אותה הוא מנסה לפסול לגבי פרקליט המדינה. מזוז - נבחר מתוך שלושה מועמדים, כברירת מחדל או פשרה לאחר שמועמדתו של עו"ד אלי זוהר, מועמדו של השר דאז טומי לפיד נפלה בשל חשש לניגודי אינטרסים.
לאחר גמר פסטיבל הבחירה, בה הודגשו תכונותיו של מזוז, כיישר, הגון, לא מזוהה פוליטית, עילוי משפטי וכו', החלה תקופת כהונתו עם מספר פליטות פה מביכות, שיצרו רושם של אדם לא בקי בהליכות הפוליטיקה והעיתונות, או כנאיבי ותמים מדי.
אזכיר את פליטות הפה המיותרות, בכנס עורכי דין באילת לאחר מינויו בנושא "סרבני הגיוס", שם הכריז כי הוא מבין את מניעיהם ואפילו מסמפט אותם, אבל צריך להעניש אותם כמצוות החוק.
אמירה זו דומה, להבדיל, לאמירה של רוכבי האופנועים שהם שונאים לנסוע עם קסדה (אפשר להבין אותם ולסמפט אותם), אבל צריך להעניש אותם כמצוות החוק.
לא עבר זמן רב, ובכנס נוסף של עורכי דין בים המלח הצהיר כי יש לנהוג באיפוק מירבי ובזהירות גדולה, בכל הנוגע לתגובות בקשר להסתה וסרבנות של הימין, מחשש לתגובת שרשרת לא רצויה שיכולות להיות הרסניות לחברה.
אולי יש טעם לדבריו, אך מאידך יש גם סכנה רבה שהרי אם לא עוצרים אפיק של נחל שנוצר עקב שיטפון במועד, האפיק יכול להיות מוקד להצפה רבתית - כך גם בהסתה, המרדה שלא נבלמת בזמן.
ודוגמא נוספת, מבית מדרשו של מזוז שעוררה סערה לשני הכיוונים, היתה בתשובתו לבג"צ בעניין העתירה של התנועה לאיכות השלטון, נגד השר צחי הנגבי, שדרשו את פיטוריו המיידי, כשר בפרשת המינויים הפוליטיים.
היועץ מזוז השיב לבג"צ כי לדעתו על השר להתפטר מיידית ויתירה מכך, ראוי שלא יתמנה כשר לאחר הבחירות, שעמדו אז בפתח. הבעיה בעמדה זו היתה בכך שעדיין לא היה "שימוע" לצחי הנגבי, ולא היה ברור גורל כתב האישום ותוכנו המלא.
השר צחי הנגבי הודיע אז, שאין בכוונתו להתפטר, כי החוק לא מחייב זאת תוך קבלת גיבוי מאולמרט שכיהן כמ"מ ראש הממשלה. צחי הנגבי התפטר לאחר שהוגש כתב האישום כמצוות פסיקת בג"צ בנושא זה, אך עמדתו של היועץ בטרם "שימוע" ובטרם גובש סופית כתב האישום, היתה מוקדמת, שגויה, ולמעשה "סינדלה" אותו לחוות דעת שלא יכול לסגת ממנה, וזה דבר שאסור שיקרה ליועץ המשפטי.
אירוע דומה היה כאשר לפני מתן פסק הדין של השר רמון - קיים היועץ מסיבת עיתונאים, בה הגן בחירוף נפש על הגשת כתב האישום, דבר שהוא חמור ונוגד כל עיקרון משפטי, לרבות כלל "הסוב-יודיצה".
בפרשת שרון ובניו הידוע גם כפרשת "האי היווני", החליט היועץ בניגוד לדעתה של פרקליטת המדינה דאז, הגב' ארבל לא להעמיד לדין את שרון. החלטה שגררה תגובות נזעמות מחד, ותמיכה באומץ לבו המשפטי ויושרו מאידך.
התמיכה הזו וההתלהבות הראשונית, הפכו לתגובות זעם ממש, כאשר הועמד השר רמון לדין, בהחלטה, לדעתי, פזיזה ומחמירה מדי, אם נשווה אותה לאי היווני, שאמנם במישור אחר, אבל במהות השר רמון כשל בהתנהגות אתית, ציבורית, ושם היה צריך להישפט ולא בבית משפט. אומנם בפועל הוא הורשע בפסק דין, שנוי במחלוקת בין המשפטנים, בהכרעת דין חד-צדדית, לא מנומקת, מבוססת ראייתית ומשפטית כהלכתה, דבר שתוקן ע"י השופטים בעונש - הקל שלא עמד בפרופורציה לנאמר בהכרעת הדין.
באשר למאבק בין היועץ לפרופ' פרידמן, יש להניח שמדובר בספיח של "המלחמה הקרה" בין השר לנשיאת בית המשפט העליון, הגב' ביניש.
פרופ' פרידמן, מנסה לנענע ולטלטל את המערכת, לצמצם את גבולות סמכויותיו והתפשטותו של בית המשפט העליון, אשר בתקופת הנשיא פרופ' ברק, פלש לתחומים לא לו, התערב בנושאים ובתחומים שהם אינם שפיטים, כמו, מוסר, אמונה, דת, דגל באימפריאליזם שיפוטי ועיקרון "הכל שפיט", תחומים שהשר שהתנגד להם גם בהיותו באקדמיה ועכשיו מנסה ליישמם.
במאמרי "קל לבקר - קשה לבצע" - הצבעתי על הקושי הזה שעכשיו אכן מתקיים במציאות. המאבק האחרון - הוא מיותר, מייגע ופוגע בשלטון החוק.
הערות לסיום:
א) בחירת היועץ המשפטי של הכנסת שעוגנה בחוק מיוחד - מיישמת את השיטה של הצעת 3 מועמדים, מהם ייבחר אחד לכהונה.
ב) פרקליט המדינה - הוא מ"מ היועץ המשפטי במקרים של נבצרות, של ניגודי אינטרסים, נסיעות לחו"ל ומחלה, כך שגם פרקליט המדינה, מדי פעם, מופיע מול הממשלה ומול שר המשפטים, ומכאן שגם בחירתו צריכה להיות דומה לזו של היועץ.
ג) בחירה של מועמד אחד מתוך 3 יכולה לנטרל גוון פוליטי, מבלי לפגוע בעצמאות המשפטית, כפי שהדבר הוכח בבחירתם של גדולי פרקליטי המדינה ב-40 השנים האחרונות, וכפי שמקובל ונהוג בעולם המערבי.
ד) לאור האירועים האחרונים, התנהלותו והתבטאויותיו של היועץ, יש להקים וועדה להפרדת הסמכויות בין היועץ לממונה על התביעה הכללית, כדי לנתק את הקשר הלא מוצלח בין שני התפקידים שממלא אדם אחד.
ה) אפשר גם לפתור את הסוגייה בחקיקה, אם צריך.
ו) במקביל ובלי שום קשר, רצוי שהיועץ, ימהר ויחליט בתיקים הכבדים של הממשלה ושריה, כדי למנוע עיוות דין, התמשכות הליכים מיותרת, ומצב של מדינה בחקירה או נבצרות כדבריו, אם כך יקום ויעשה במקום להצהיר.
ז) לאחרונה, הושגה פשרה בעניין מינוי פרקליט המדינה, כך ששני הצדדים יצאו מרוצים ומנצחים - דבר המצביע על כך, שהעימות הפומבי והמתוקשר ביניהם היה מיותר.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
