להציל את אבו-מאזן

אהוד אולמרט הוא ההיפך ממידאס, מלך פריגיה. כל דבר שהמלך ההוא נגע בו הפך לזהב. כך מספרת האגדה היוונית. כל דבר שאולמרט נוגע בו הופך לרעל. וזאת לא אגדה.

עכשיו הוא נוגע באבו-מאזן. הוא מקלס ומשבח אותו. הוא מבטיח "לחזק אותו". הוא עומד להיפגש איתו.

אילו יכולתי לתת לאבו-מאזן עצה, הייתי קורא לו: רוץ! הימלט על נפשך! מגע ידו של אולמרט יחרוץ את דינך. האם ניתן להציל את אבו-מאזן? אינני יודע. כמה מידידי הפלשתינים מיואשים.

הם גדלו בפת"ח, ופת"ח הוא ביתם. הם חילוניים. הם לאומנים. הם בהחלט לא רוצים בשלטון איסלאמי קנאי בארצם. אבל בסכסוך הנוכחי, ליבם עם החמאס. הם שסועים. ואין זה מפתיע.

הם שומעים את דברי הנשיא בוש, ואת דברי אולמרט, ואת כל המקהלה המברברת של אבירי השילטון והתקשורת בישראל. והם מסיקים מסקנה בלתי-נמנעת: האמריקנים והישראלים מתכוונים להפוך את אבו-מאזן לסוכן הכיבוש, ואת תנועת פת"ח למיליציה של הכובש.

כל מילה היוצאת עכשיו מוושינגטון ומירושלים מאשרת חשש זה. כל מילה מרחיבה את הפער בין הרחוב הפלשתיני לרשות הפלשתינית בגדה. בראשה של "ממשלת החירום" החדשה ברמאללה עומד איש שרשימתו זכתה בבחירות האחרונות ב-2% של הקולות. ורשימתו של אבו-מאזן עצמו הפסידה אז לחמאס לא רק בעזה אלא גם בגדה.

שום "הקלות" ו"צעדים כלכליים" לא יעזרו. לא החזרת כספי-המיסים, שנשדדו מהפלשתינים. לא הזרמת סיוע מאירופה ומאמריקה. כבר לפני 80 שנה לעג זאב ז'בוטינסקי למנהיגים הציוניים שניסו לקנות את העם הפלשתיני בפיתויים כלכליים. עם אי-אפשר לקנות.

אם בכלל ניתן להציל את אבו-מאזן, הרי זה רק בדרך אחת: לפתוח מיד במשא-ומתן מזורז ותכליתי להשגת הסדר-שלום, שמטרתו מדינה פלשתינית בכל השטחים הכבושים ובירתה ירושלים המזרחית. לא פחות.

אבל הרי דווקא את זה ממשלת-ישראל אינה מוכנה לעשות. לא אולמרט. לא ציפי לבני. לא אהוד ברק. אילו היו מוכנים לכך, יכלו הם וקודמיהם לעשות זאת מזמן. אהוד ברק היה יכול לעשות זאת עם יאסר ערפאת בקמפ-דייוויד. אריאל שרון היה יכול לעשות זאת עם אבו-מאזן אחרי שזה נבחר כנשיא ברוב עצום. אהוד אולמרט יכול היה לעשות זאת עם אבו-מאזן אחרי ששרון ירד מן הבמה. הוא יכול היה לעשות זאת גם עם ממשלת-האחדות, שקמה בחסות סעודיה.

הם לא עשו. לא מפני שהיו טיפשים, ולא מפני שהיו חלשים. הם לא עשו זאת מפני שמטרתם היתה הפוכה בדיוק: סיפוח חלק גדול מהגדה והרחבת ההתנחלויות. לכן עשו את הכול כדי להחליש את אבו-מאזן, שהאמריקנים ראו בו "פרטנר לשלום". בעיני שרון ויורשיו, אבו-מאזן היה יותר מסוכן מאשר חמאס, שהאמריקנים ראו בו ארגון-טרור.

אי-אפשר להבין את המאורעות האחרונים בעזה מבלי לחזור למבצע ההינתקות. השבוע פורסמו בישראל כמה גילויים מרעישים, שאישרו את החשדות שהיו קיימים מלכתחילה: שה"הינתקות" לא היתה אלא טכסיס, חלק מתוכנית נסתרת.

לאריאל שרון היתה תוכנית-על, ובה שלושה יעדים עיקריים: (א) הפיכת רצועת-עזה ליחידה נפרדת ומנותקת בהנהגת חמאס. (ב) הפיכת הגדה המערבית למערכת של קנטונים מנותקים בהנהגת פת"ח. ו(ג) השארת שני השטחים בשליטת צה"ל.

הדבר מסביר את התעקשותו של שרון על נסיגה "חד-צדדית". לכאורה זה היה בלתי-הגיוני. מדוע לא להידבר מראש עם הרשות הפלשתינית? מדוע לא להבטיח שהשלטון יעבור בצורה מסודרת לידי אבו-מאזן? מדוע לא להעביר לידי הרשות את ההתנחלויות, על בתיהן וחממותיהן? מדוע לא לפתוח לרווחה את כל המעברים? ובעצם, מדוע לא לאפשר לרשות הפלשתינית לפתוח מחדש את נמל-התעופה ולבנות את נמל הים?

אילו היתה המטרה להגיע להסדר שלום, כל זה אכן היה נעשה. אך מכיוון שנעשה ההיפך הגמור, אפשר להניח ששרון התכוון שיתרחש מה שאכן התרחש: חניקת עזה עד כדי קריסת השלטון בה, השתלטות חמאס על הרצועה, הפרדת הרצועה מהגדה.

לשם כך ניתק את עזה מכל מגע עם העולם ביבשה, באוויר ובים, סגר את המעברים שוב ושוב והפך את הרצועה ל"בית הסוהר הכי גדול בעולם". אספקת המזון, התרופות, המים והחשמל נשארה תלויה לחלוטין בשרירות לבה של ישראל, וכך גם היציאה למצרים (בעזרת יחידת-פיקוח אירופית הכפופה לצה"ל), כל הייבוא והייצוא ואפילו מרשם התושבים.

שיהיה ברור: זאת לא מדיניות חדשה. ניתוק הרצועה מהגדה מהווה מזה שנים רבות מטרה צבאית ומדינית.

סעיף 4 של הסכם אוסלו קובע חד-משמעית: "שני הצדדים רואים את הגדה המערבית ואת רצועת-עזה כיחידה טריטוריאלית אחת ששלמותה תישמר במסגרת תקופת-הביניים". ללא קבלת דרישה זו לא היה ערפאת מאשר את ההסכם.

לאחר-מכן הפיץ שמעון פרס את הסיסמה "עזה תחילה". הפלשתינים התנגדו בתוקף. בסוף ויתרה ממשלת-ישראל וחתמה במאי 1994 על "הסכם בדבר רצועת-עזה ואזור יריחו". דריסת-הרגל הסמלית שניתנה לרשות הפלשתינית בגדה המערבית באה להבטיח את אחדות שני השטחים.

באותו הסכם התחייבה ישראל לפתוח "מעבר בטוח" בין הרצועה והגדה. ולא רק אחד, אלא ארבעה מעברים, שסומנו במפה המצורפת להסכם. מיד לאחר מכן אף הוצבו בכבישי הגדה שלטים בערבית שהצביעו על הדרך "לעזה".

אבל במשך 13 השנים שעברו מאז לא נפתח המעבר אפילו ליום אחד. כאשר התיישב אהוד ברק בכורסת ראש-הממשלה, הוא פינטז על גשר ענק, הגדול בעולם, שייבנה בין חברון לעזה. הרעיון נקבר כשאר ההברקות של ברק, והמעבר נשאר חסום.

ממשלת ישראל התחייבה שוב ושוב לקיים את ההתחייבות, ובאחרונה אף נתנה לקונדוליזה רייס אישית התחייבות מפורשת ומפורטת. שום דבר לא עזר.

מדוע? מדוע הסתכנה הממשלה בהפרה גלויה, בוטה, רצופה ומתמשכת של התחייבות כל-כך חשובה? מדוע ירקה אף בפני ידידה כמו קונדוליזה?

לכך תיתכן רק תשובה אחת: ניתוק הגדה המערבית מרצועת-עזה היא מטרה אסטרטגית מרכזית של ממשלת ישראל וצמרת צה"ל, צעד חשוב במאמץ ההיסטורי לשבור את התנגדות הפלשתינים לכיבוש ולסיפוח. השבוע היה נדמה שהמטרה הזאת הושגה.

המבצע הרשמי ל"חיזוק אבו-מאזן" משתלב בתוכנית זו. בירושלים מצטיירת תמונה מלבבת: הגדה מנותקת מהרצועה, והיא מחולקת למובלעות המנותקות זו מזו ומן העולם, כמו הבנטוסטאנים בדרום-אפריקה בשעתו. רמאללה היא בירת פלשתין ואמורה להשכיח את ירושלים. אבו-מאזן מקבל נשק ותגבורת כדי לחסל את חמאס בגדה. צה"ל שולט בשטחים שבין הערים ועושה כרצונו גם בתוך הערים. ההתנחלויות מתרחבות ללא מעצור, בקעת הירדן מנותקת לחלוטין משאר הגדה, החומה ממשיכה להיבנות ומספחת עוד ועוד קרקעות פלשתיניות, והבטחת הממשלה לפרק את המאחזים הפכה מזמן לבדיחה.

הנשיא בוש מרוצה מ"התפשטות הדמוקרטיה" בשטחים הפלשתינים, והמענק הצבאי האמריקני לישראל יגדל משנה לשנה. מבחינת אולמרט זהו מצב אידיאלי. האם יחזיק מעמד?

התשובה היא חד-משמעית: לא.

כמו כל מעשי בוש ואולמרט, הם וקודמיהם, גם זה מבוסס על בוז לערבים. הבוז הזה התגלה פעמים רבות כהרה-אסון.

התקשורת הישראלית, שהפכה את עצמה למכשיר-תעמולה של אבו-מאזן ומוחמד דחלאן, כבר מתארת בחדווה מצב שבו יסתכלו תושבי עזה המורעבים בקנאה מרה בתושבי הגדה השבעים והמשגשגים, וימרדו בהנהגת חמאס, כך שאפשר יהיה להמליך עליהם קוויזלינג בשירות ישראל. תושבי הגדה, שישמינו על הסיוע האירופי והאמריקני, ישמחו על שנפטרו מעזה וצרותיה.

זהו מקסם-שווא. סביר יותר להניח שהזעם של תושבי עזה יפנה נגד ישראל הכולאת, מרעיבה ומשפילה אותם. ואילו תושבי הגדה לא יפקירו את בני-עמם הנמקים בעזה.

שום פלשתיני לא יסכים לניתוק הגדה מהרצועה. תנועה שתסכים לכך תינטש על-ידי הציבור הפלשתיני, ומנהיגות שתאמץ לעצמה מציאות זו תחוסל.

המדיניות הישראלית עומדת עכשיו בפני שני צרכים סותרים: מצד אחד, למנוע מחמאס להשתלט על הגדה המערבית כמו שעשה בעזה, מכיוון שבגדה זה הרבה יותר מסוכן לישראל, ומצד שני, למנוע מאבו-מאזן להתחזק עד כדי כך, שהאמריקנים ידרשו מאיתנו להיכנס איתו למשא-ומתן אמיתי. כרגיל, הממשלה מחזיקה במקל בשני הקצוות.

לפי שעה, כל מעשיו של אולמרט מסכנים את אבו-מאזן. חיבוקו - חיבוק-דב, נשיקותיו - נשיקות-מוות.