לעתים קרובות קורה שעיתונאים רציניים, בדרך כלל, כותבים דברים שיש בהם כדי להרגיז או, לחילופין, כדי לקבל "מחיאות כפיים" מטוקבקיסטים חמי מזג.
לפני מספר חודשים הופיע מאמר ביקורת קשה למדי של העיתונאי רון בן ישי המלין על ההתרפסות ועל השפיפות הקומה של המדינה מול המשפחות השכולות.
מאמרו החדש של מר בן ישי, "ביבבות לא תעשה לך מלחמה" [Ynet, 13.07.2007], יוצא העיתונאי המכובד נגד הקלות הבלתי נסבלת של צה"ל המתחשב יתר על המידה ב"ילדים במדים". ומה מהות הטרונייה? פחות הסתערויות, יותר דאגה לחיי החיילים, ויתר התחשבות במשפחות השכולות. כל אלה, כמובן, בהקשר למלחמת לבנון השנייה.
על-פי המידע שבידי מר ישי, גם הדרגים הנמוכים יותר בצבא לא פעלו כפי שצריך, אפילו גילו מידה גדולה של פחדנות. סיבות רבות לתופעה הזו, אך "הסיבה היותר חשובה והקריטית היא שינוי בערכי הלחימה בצה"ל, כתוצאה משינוי ערכים כללי בחברה הישראלית. הקרבת הנפש של יחידים למען הקיום והביטחון הקולקטיבי של כלל אזרחי המדינה כבר אינה מובנת מאליה כפי שהיתה בעבר".
במאמר שכתב לפני זמן רב שכותרתו "לא לוועדת חקירה אלא לוועדת תרבות", צוין על-ידי כותב שורות אלה, שללא שינוי מהותי בתרבות הישראלית, אין סיכוי, ולו הקלוש ביותר, לשנות את המצב. אגב, כדרכם בקודש, ב-Ynet סירבו לפרסם את הכתבה.
החברה הישראלית השתנתה פלאים. אותו רובד חברתי שנשא בנטל המלחמות נשבר תחת העומס שהוטל עליו במשך השנים. אותם "ילדים" קלטו מסרים הרסניים דוגמת פראיירים, טיפשים וכד'. בזמן שהם עשו את המוטל עליהם, רבים מאוד לא נשאו בנטל הביטחון. זאת ועוד; בזמן שאותו שליש מן החברה התגייס לצבא, בין אם במילואים ובין אם בסדיר, אחרים עשו לביתם ולמשפחתם. כיום, חוסנם של אלה שבמשך דורות רבים היו בחוד החנית של הצבא, נפגע, ומתחילים להדיר את רגליהם מן המחויבות למדינה. הם מביטים אל השכנים שבבית המשותף, שברובם לא משרתים ודבר לא קורה להם; הם חוזרים לאוניברסיטאות ומגלים שאין שום התחשבות בהם; רבים חוזרים למקומות עבודתם ומוצאים על שולחנם מכתבי פיטורין; ויש אחרים שגם למקומות העבודה לא יכולים לחזור, כי פשוט אין להם. ומה מצפה מר בן ישי, שכל אלה יקריבו את חייהם עבור אידיאלים שפסו מן העולם?
ויש עוד סיבה: כאשר החיילים והקצינים הזוטרים מביטים אל ההנהגה, הפוליטית והצבאית, הם מתחילים לשאול שאלות קשות. האם זו המדינה שפיללנו לה? האם זו החברה שרצינו לבנותה? הם מביטים מעלה ורואים פוליטיקה קטנה, כאוס שלטוני. ואז הם שואלים האם באמת הנהגה כזו יכולה להצביע על כיוונים? האם מר בן ישי מבקש שאנשים יאמינו למפקדים הבכירים ולמנהיגים הפוליטיים כאשר ברור שהם בעצמם לא יודעים מהו הכיוון?
מלחמת לבנון השנייה גילתה לנו דברים שהיו ידועים מזה שנים רבות. מדוע מר בן ישי לא יצא במתקפה רבתי, לפני המלחמה, על כל אותם פגמים שהיו ידועים לו? מדוע לא התראה בנו שעלול להתרגש אסון אם לא נתעשת מהר מן האשליות שחיינו בהן? אולי גם התנהגות כזו של עיתונאים ומבקרים אחרים, היא חלק מן התרבות של "בוכים ויורים"!
ולסיום, דוגמה פשוטה, אישית משהו. ביום האחרון למלחמה, כידוע למר בן ישי, נהרגו כמה עשרות חיילים שכן הסתערו, ללא חשש, אלא שהיעד לא היה נכון. בין אלה היה גם בנו של חבר אישי. אין צורך להסביר מה עובר על הורים שכולים, לכן גם כדאי להפסיק את המנטרה הבזויה הזו. אותו חבר, אב שכול כאמור, מתנדב במקום בנו שנפל באותה היחידה שבנו שירת בה. המון שאלות עולות בראשו, אך דבר אחד ברור: המשפחה השכולה לא מתבכיינת, אלא חיה את חייה ההרוסים בשקט. דוגמאות כאלה יש רבות.
עברו התקופות שאזרחים בכל מקום בעולם האמינו אמונה עיוורת במנהיגים. כיום, הם רוצים להיות בטוחים שהם לא מוסרים את חייהם לשווא. הדור הזה לא פחות טוב מדורו של מר בן ישי או דורי. נהפוך הוא. הם רק רוצים לדעת ולהיות בטוחים שהם מוסרים את נפשם למען ביטחון ישראל ולא למען גחמות חסרות כל שחר. פעם היו צועקים: אוונטי פופולו, וכולם היו מתייצבים, ללא שאלות. היום רוצים גם תשובות.
