לשלם מחיר אישי

המלצות רבות בנוסח דומה או ברוח דומה לזו של ועדת ליפקין-שחק ליישום המלצות ועדת וינוגרד בהקשר לארגון מחדש של לשכת ראש הממשלה נמצאות במגירות מעלת האבק של הממשלה, הכנסת ומבקר המדינה כמעט שני דורות. השאלה אינה מה צריך או רצוי לעשות אלא כיצד לעשות את הדברים באופן יעיל ומועיל.

להצעות של ועדת ליפקין-שחק מספר חולשות מבניות בסיסיות ואלה הן:

ראשית - לא ברור כיצד מבטיחות ההמלצות שייעשה שימוש מחייב ויעיל במנגנונים שאותם ליפקין-שחק מציע להקים, שהרי ברור לכל שעצם קיומם של מנגנונים אינו מבטיח שאכן יפעלו. ואין זה סוד שאם ראש הממשלה יסרב לשתף פעולה עם המטה ש"לידו", לא יעזרו מבנה, איכות האנשים, חוק, תקציב ונהלים.

שנית - הגדרת ראש המועצה לביטחון לאומי כ"משרת אמון" של ראש הממשלה, היא פגיעה אנושה ביכולת התפקוד של המועצה. כי אם ראש מועצה כזה יהיה עושה דברו "הנרצע" של ראש הממשלה, ספק רב אם יוכל לעמוד מאחורי יוזמות, הערכות והמלצות שלא "תמצאנה חן" בעיניים הפוליטיות של ראש הממשלה, או של חבריו הקרובים.

פגם מבני כזה מעלה מיד שאלה נוספת: האם המועצה היא גוף ממשלתי או ממלכתי? כלומר: האם היא משרתת גם את הכנסת או רק את הממשלה? תפקוד הממשלות בישראל לוקה בחוסר רציפות חשיבתית וביצועית ובפוליטיזציה מופרזת של תהליך קבלת ההחלטות. על-מנת שגוף מטה חשיבתי-תכנוני יהיה בעל ערך, חייבת פעולתו להיות שיטתית ורצופה. התהליכים שבהם הוא עוסק והמומחיות הנדרשת, מחייבים רציפות, אורך-רוח ואורך-נשימה. גוף הירארכי, שראשו מתחלף בכל פעם שמתחלף ראש ממשלה (ואולי גם בכל פעם ששר חוץ חזק או שר ביטחון חזק לא יחפוץ ביקרו), לא יוכל לקיים רציפות פעולה שהינה חיונית לתפקודו היעיל והמקצועי.

שלישית - חשיפה ציבורית. לא ברור מההמלצות מה תהיה מידת החשיפה הציבורית שתקבלנה עבודותיה והמלצותיה של המועצה לביטחון לאומי. ברור שחלק מעבודותיה יהיה מסווג וחסוי, אבל חובה להבטיח שהחיסיון יהיה ביטחוני נטו ולא פוליטי! אם ייעשה ניסיון "לסתום למועצה את הפה" בטענה שהיא גוף פנימי של משרד ראש הממשלה, יפגע הדבר ביכולותיה, בהשפעתה ובאמינותה. אסור שלגבי המועצה לביטחון לאומי יתקיימו אותם מגבלות שקיימות כיום כלפי הערכות אמ"ן וגורמים צה"ליים אחרים, בשם היותם צבאיים.

אחת הדרכים להילחם בתרבות הסקרים והספינים שהשתלטה על פעילות ממשלות ישראל, היא למסד את פעולותיה, בין היתר על-ידי פרסום וחשיפה לידיעת הציבור של כל מה שרק ניתן על תפקודן, על דרך קבלת ההחלטות בהן ועל רמת הביצוע ביחס ליעדי תכנון. דיווחים כאלה "מסוכנים" לפוליטיקאים ועל כן אינם אהודים עליהם, בלשון המעטה. מאידך, איפול מאפשר "גמישות" פעולה, שהיא שם חלופי למניפולטיביות אינטרסנטית ואפילו למידה של שקרים ושחיתות. בכך הצטיינו רוב הממשלות שלנו בדור האחרון.

במדינה מסודרת כארה"ב, למשל, תרבות השלטון מבטיחה שהנשיא לא יוכל להתעלם מהמועצה לביטחון לאומי, לא יוכל לנטרל אותה ולא יוכל להתעלם מהקונגרס בנושאי חוץ וביטחון. אין פרוש הדבר שהנשיא חייב לקבל כל החלטה של המועצה. אולם בין אם קיבל ובין אם לא, הוא נותר ללא ויכוח אחראי לתוצאות. חוסר ניסיון, העדר הצעות לפעולה או טענות מגוחכות אחרות ממין זה, אינם בנמצא שם. זה "שוט ניהולי" משמעותי שיש לציבור ולבית המחוקקים כלפי הרשות המבצעת.

בתרבות הניהול הישראלית, חייבים לקשור את בקרת הכנסת על הממשלה באמצעות ועדת חוץ וביטחון, לזכותה וסמכותה של האחרונה לשמוע מהמועצה לביטחון לאומי, באופן בלתי אמצעי, כל מה שיש למועצה לומר, או מה שהיא אומרת לממשלה. אם לא מליאת הוועדה תשמע הכל, אזי תעשה זאת ועדת-משנה מצומצמת וחשאית יותר, שזה יהיה תפקידה וסמכותה. גם לאחר שיוסדרו חוקית ונוהלית העיוותים הנזכרים לא יהיה פשוט לפקח על הממשלה ועל ראש הממשלה ומעשיהם בנושאי ביטחון וחוץ, אבל תהיה בכך התקרבות חשובה למימוש פיקוח כזה.

עוד שינוי נדרש בעקבות דוח ועדת וינוגרד והוא אינו מופיע בהמלצות ועדת ליפקין-שחק. יש לקבוע בחוק ועדות חקירה שכל כשלון במלחמה יחייב הקמת ועדת חקירה ממלכתית, ורק כזו. ועדת חקירה ממלכתית אולי מסורבלת יותר מבחינה משפטית מוועדת חקירה ממשלתית, אבל היא חזקה יותר ומחייבת הרבה יותר. היא מחייבת אפילו ראשי ממשלה ושרי ביטחון סרבנים. במציאות הישראלית שהולכת ומסתבכת, חייבים שני בעלי תפקידי מפתח אלה להבין שלכשלי תפקוד שלהם במלחמה, תהיה הסיבה אשר תהיה, יש מחיר אישי. נקודה! יחשבו, יתלבטו, ילמדו, יתייעצו, יתעמקו, ישתפו פעולה עם כל מי שיכול לסייע, ישקלו שבע פעמים ורק אחר-כך יפעלו. לאחר שקיבלו את ההחלטה הקובעת, הם ורק הם אחראים.

לישראל אסור להפסיד במלחמה. עוד פחות מותר לה להפסיד במלחמה יזומה על ידה. הרבה פחות מותר לה לבזבז הישגי מלחמה מוצלחת על מהלכי סרק פוליטיים במסווה של מדיניות "גבוהה". רק הסכם שלום מצדיק ויתור על הישגי מלחמה וגם אז יש לעשות זאת בדחילו ורחימו ובערבון מוגבל.

הפקרות מכל סוג שהוא היא תולדה ישירה של חוסר נורמות מוסריות, חוסר ידע והבנה ופטור מאחריות למעשים ומחדלים. מלחמת לבנון השנייה היא נקודת שיא בהפקרות שנהגו ממשלות ישראל שעה שקיבלו החלטות בעלות השלכות צבאיות ואסטרטגיות חמורות, שדרדרו בהתמדה את מצב הביטחון הלאומי של ישראל. ההפקרות נמשכה במהלך כל מלחמת לבנון השנייה בהפקרת העורף ובניהול המערכה. להפקרות זו קדמה ההפקרות של הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה ולאחריה הפקרת המפונים מצד אחד והפקרת יישובי עוטף עזה לקסאמים מצד שני. להפקרות זו קדמה הפקרות היציאה החפוזה מלבנון, תוך התעלמות מהשלכות המהלך על כושר ההרתעה של ישראל, על דרבון אירועי האינתיפאדה השנייה ועל האפקט המצטבר של כל אלה על המדיניות הנוכחית של סוריה. לא יתכן שלכל אלה אין אחראים ואין מחיר. המשך ההפקרות יוליך להפקרות חמורה עוד יותר וקשה אפילו לשער מה תהיינה התוצאות במקרה כזה.