כל בר-דעת מבין כי, כאשר פרקליט יושב למשא-ומתן ולמיקוח עם פרקליט הצד שכנגד, אך לקוחו הניצב מאחוריו אומר לו בקול "אני מוכרח לסיים את העסקה, בכל מחיר" - בכך הסתיים המשא-ומתן, ואין לו לפרקליט סיכוי להשיג הישג כלשהו. הצד שכנגד מבין מיד כי יריבו ישלם ממילא כל מחיר, ולכן הוא יתבע לקבל את מלוא המחיר שלהערכתו יש ביכולת יריבו לשלם, גם אם יאלץ למכור את ביתו ולשלוח את אשתו למכור חסדיה בשוק.
כך בדיוק קורה במגעינו עם הערבים, במיוחד במיקוח החוזר ונשנה על שחרור שבויינו וחטופינו שבידיהם. ממשלת ישראל לדורותיה, שהיא הפרקליט שבדוגמה שהבאנו לעיל, מלכתחילה אינה מסוגלת לנהל משא-ומתן סביר והגיוני, כפי שכל סוחר מתחיל בשוק יודע. לעולם אין נציג מוסמך אחד ויחיד מטעם הממשלה, שהוא ורק הוא מדבר בנושא זה, המגלה טפח ומסתיר מאה ואומר אך ורק את הרצוי לנו על-פי האינטרס הלאומי שלנו. מדי יום מתייצב שר אחר בפני התקשורת, ומודיע ברבים מה נסכים ומה לא נסכים לשלם תמורת השבויים. העובדה שהוא השר לענייני שמיטה והר סיני בלבד, שנושא השבויים כלל אינו בתחום תפקידו, אינה רלוונטית בעיניו, כפי שאינו מתעניין בבעיה הפעוטה של היעדר כל הסמכה מטעם הממשלה להוציא הגה אחד מפיו בנושא כה רגיש. הוא מנהיג מפלגה, ולמה מי אנחנו שנחסום את לשונו? ולא רק שר, אלא גם מנכ"לים למיניהם, חברי כנסת שאינם שרים, ראשי האופוזיציה ושאר בוקי סרוקי.
לכך מצטרפת התקשורת. בגליון השבת שעברה של מעריב גינה דן מרגלית את הקריאות לשחרורו של מרוואן ברגותי, אך באותו גליון עצמו, ובגליונות קודמים, שימש אותו עיתון שופר לקריאות לשחרר את הנבל שהורשע ב-4 או ב-5 מעשי רצח של ישראלים. שוב ושוב הוצגה תמונתו של מנופף V גיבור-כביכול זה, המטופח ע"י עיתונאים כאמנון דנקנר וע"י עיתונים כמעריב כגיבור לאומי ערבי, תוך דרבון הממשלה לשחררו בטרם נצטער על המשך כליאתו.
זוהי דוגמה אחת לתופעה נרחבת, ובמילים אחרות - התקשורת בישראל משרתת במקרים רבים את תעמולת האויב ואפילו את צרכיו. בנושא השבויים, היא מתייצבת מאחורי גבו של הפרקליט - דהיינו ממשלת ישראל - נועצת מוט משונן בגבו וצועקת: "מדוע אינך משלם לצד שכנגד כל מחיר שהוא דורש?".
חלקים חשובים בציבור הישראלי עומדים אפוא מאחורי גבה של הממשלה, שהיא מפוחדת וחדלת-אישים בלאו-הכי, ונועצים כל הזמן מקלות בגבה, בתביעה: שחררו עוד, גם רוצחים עם דם על הידיים, בכל מחיר, ללא הגבלה, נבלים שכמוכם. אין מחיר לחיי הילד היושב בשבי. כמובן, אויבינו הערבים מכירים אותנו היטב, שומעים את הקולות וקוראים את העיתונים, והם מנהלים נגדנו מסע של תעמולה, שיסוי נגד הממשלה וסחיטה גלויה, וברור להם כי לבסוף נשלם. המגבלה היחידה לגובה המחיר תוצב לבסוף אך ורק באובדן הסבלנות של משפחה ערבית בעלת השפעה, שבנה יושב בכלא הישראלי ומועמד לשחרור, ומשפחתו תשחד מישהו מנציגי הארגונים המתמקחים איתנו, או תאיים על חייו.
לכך מצטרפים בני המשפחות של השבויים. למרות שהדבר נדוש, אדגיש: אינני מקנא במשפחות השבויים, וכאב לבנים אני מבין היטב את תחושתן האיומה, מה גם שאויבינו אינם משלמים מחיר אישי כבד מנשוא על אכזריותם, במנעם מידע על גורל השבויים ועל מצבם הרפואי, ובמנעם את נציגי הצלב האדום מלבקרם. ההורים רשאים כמובן לדבר כרצונם, ודברי אינם במישור המשפטי אלא במישור המוסרי והערכי בלבד.
אין פסול בנסיעתה של קרנית גולדווסר למדינות שונות, במטרה להיפגש שם עם מנהיגים ועם אישים בעלי השפעה. אך יש לדעתי פסול בהופעתה בטלוויזיה (היא לא נרתעה גם מהופעה בזו של אבו דאבי!), ובתשובתה כי אינה יכולה לומר האם יש לה סיפוק ממעשי ממשלת ישראל, שכן בעלה עדיין מוחזק בשבי - כאילו עצם הישיבה בשבי נובעת ממחדל ממשלתי (ואפילו היה זה כך, את החשבון יש לערוך הבמישור אחר לגמרי).
אינני מעלה בדעתי את האפשרות, שהייתי מתראיין בטלוויזיה ערבית ומגנה בה את ממשלת ישראל, למרות שאני עצמי מייחל לנפילתה של זו עוד אתמול. אני כופר גם במוסריות שבארגון כנס כמו זה שנערך ביום ה' האחרון בחיפה, שבו קראו אמו של גלעד שליט ואחרים לממשלה לשלם "כל מחיר" עבור שחרור השבויים. דבריה של אביבה שליט מתפרסמים היום גם במאמר באתר זה.
בכל הכבוד והיקר לבני המשפחות, ובמלוא ההבנה למצבם ולמצב בניהם, אני כופר במוסריות שבדרישה כי הממשלה תשלם "כל מחיר". ככל חייל בצבא, גם אני יודע כי יתכן שאיפול בשבי האויב, או שגורלי יהיה רע ומר באופן אחר - פציעה, נכות לצמיתות, קטיעת אברים או מוות ביסורים. ומי שהיה במלחמה, יודע היטב עד כמה נורא עלול להיות גורלו של חייל. איננו שוכחים גם את הגורל האיום, שהוא מנת חלקם של רון ארד ומשפחתו. ידיעה זו רובצת בירכתי מוחו של כל חייל, ובעצם כמעט כל אזרח במלחמה חשוף לגורל אכזר - כפי שהוכח במלחמת לבנון השניה.
ואולם, אם מניעת גורל קשה מצדיקה תשלום "כל מחיר", גם אם הכוונה אינה באמת לכל מחיר אלא למחיר לאומי כבד מאוד, שיביא לבסוף אסון על ראשם של ישראלים רבים אחרים - כי אז יכולה כל אם לדרוש שבנה ויחידתו לא ישלחו לקרב כלשהו. מה איכפת לה לגברת מסעודה רבינוביץ אם יפלו חמש קטיושות על שדרות, ובלבד שבנה-יקירה לא ישלח למבצע ביעור משלחי רקטות קסאם בבית להיה? הרי "אין מחיר" לחייו ולשלומו, לפחות על-פי השקפתה. הרי אין מחיר השווה אפילו נפילת שערה משערות ראשו של הבן, כפי שהורים לא-חכמים אומרים מדי פעם. אם זהו המצב, הבה נסגור את צה"ל, נשחרר את כל ה"ילדים" מהשירות בו ונשב בבית.
התשובה היא זו: אילו שאלנו את האימהות, או ברוב המקרים את ההורים, לא היינו יכולים להפעיל את הצבא. טבעם של הורים שהם דואגים לטובת ילדם, ולדידם "שיישרף העולם" אך הילד לא יפגע ולא ינזק כהוא-זה. לא כולם כך, שכן יש גם כאלה שאינם שוכחים לעולם את השיקול הלאומי, גם בעמדם על סף התהום.
הממשלה ומפקדי הצבא חייבים לשקול גם את הסיכויים לכך שחיילים יפגעו בקרב, אולי אף רבים מהם, וגורל חלקם עלול להיות רע ומר כמתואר לעיל, לרבות נפילה בשבי ואפילו היעלמות. אך כל הרוצה להיות ראש הממשלה, או אף שר בה, וכל הרוצה לפקד על חיילים בצבא, חייב להקשיח את לבו ולהיות מוכן לשלוח בני אדם אל מותם. זהו גורלו וזהו תפקידו של המנהיג, ואין לו הזכות להיות ולהיראות אנושי וטוב-לב, מין סבא נחמד שכזה, שיקבל לשיחה את מר שליט ואת הגברת שליט ויאמר להם כשכל העולם מקשיב: "אני מבטיח לכם כי נשלם מחיר כבד, אפילו כל מחיר, לשחרור בנכם". עליו להבטיח להם לעשות כל שביכולת הממשלה לעשות, ללא פגיעה באינטרס הלאומי, ולשכנעם כי הוא באמת ובתמים מתכוון לכך. ואילו בדבריו לעמו ולעולם עליו להיות קשוח, לאיים כי כל הפוגע כהוא-זה בשבוי ישראלי יירדף על-ידנו עד יומו האחרון וישלם בראשו ובראשי משפחתו (כן, ללא רתיעה!), ולפטר מיד ממשרתו כל שר או אדם אחר המעז לדבר בפומבי בנושא זה, ללא הסמכה מפורשת מראש הממשלה.
על המנהיג לדאוג לכך, שרק אדם אחד ידבר בנושא זה, ורק אדם אחד ינהל את המשא-ומתן - ויעשה זאת בחשאי בלבד. שהאויב ידבר כרצונו, כי לא נוכל להשתיקו, אך העם בישראל והעולם יתרגלו לכך שישראל שותקת ורק עושה בחשאי.
בקצרה, למשפחות מותר לדבר, לצעוק ולנסוע בעולם למפגשי שתדלנות למען בניהן. אך אסור להן ללחוץ בפומבי על הממשלה, לשלם "כל מחיר" עבור שחרור בניהן. החוק מתיר להן, אך לא המוסר.
במלחמות שהתרחשו בדורנו, כמו מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, מלחמת ויאטנם ועוד, ישבו מיליוני שבויים אמריקניים, בריטיים, צרפתיים, רוסיים ואחרים, בידי שובים אכזריים ורצחניים. רבים מהם גם נרצחו בשבי. באותה עת החזיקו מדינותיהם בידיהן שבויים של האויב. על-פי רוב ולמעט מקרים בודדים, במיוחד בקוריאה ובויאטנם, נמסרו למדינתו של השבוי פרטים על זהותו, על גורלו ועל מצבו הרפואי, והצלב האדום ביקר והעביר חבילות מהמשפחות. במהלך שש שנות מלחמת העולם, לא היו בבריטניה הפגנות למען שחרור שבויים גרמניים בתמורה לשחרור שבויים בריטיים, וללא ספק דאגת האם הבריטית לבנה לא נפלה מדאגתה של אביבה שליט לבנה.
בשיחה עם חברים ננזפתי על השוואת מצבנו בתחום זה למצבה של בריטניה, בנוסח "האם אינך מבין שהזמנים השתנו?". תשובתי היתה, כי טבע האדם לא השתנה, וכך גם המוסר שלו. ההבדל נעוץ לדעתי בכך, שהאזרח הבריטי ידע כי בראש ממשלתו ניצב צוק ברזל מוסרי, אדם היודע להנהיג ולהפיח תקווה ואומץ-לב בעמו.
בישראל, לעומת זאת, ההיפך הגמור. גם כאשר עמד בראש ממשלת ישראל איש חזק ותקיף כאריאל שרון, לא יכול האזרח לבטוח בכך שפעולותיו אינן נעשות על-פי מניעים מושחתים. למרבה הצרה, ממשלת ישראל המכהנת כיום גרועה אף מזו של ממשלת שרון, שכן הלה היה מסוגל לכל הפחות להשליט משמעת כלשהי על שריו-סורריו.
ממשלות רבות הקריבו את סוכניהן ומרגליהן במדינות זרות, שברוב המקרים נדונו למוות בשל מעשיהם. ממשלותיהם התנערו מכל קשר אליהם, שכן היה זה האינטרס הלאומי באותה שעה. אין כל הבדל, בין חייל בצבא ובין סוכן-מודיעין הפועל בחשאי על אדמת האויב. גם לאותו סוכן יש הורים, רעיה וילדים. לא שכחנו את אלי כהן, סוכן המודיעין הישראלי שפעל בדמשק, נתפס שם והוצא להורג בשנת 1965. ממשלת ישראל הציעה לשלם מחיר כבד תמורת הצלתו, אך באותה עת לא העלה איש בדעתו את הביטוי האווילי, חסר האחריות, האנטי-לאומי והלא-מוסרי "כל מחיר". משמעותו של "כל מחיר" היא כיום "רק" שחרור אלפי מחבלים, ומחר תהא גם ויתור על חלקי הארץ, הריסת הכותל המערבי, השמדת חלק מהנשק שלנו, ביטול חוק השבות, הסכמה ל"זכות השיבה", או כניעה אחרת לדרישות האויב. לדמיון אין גבולות.
על הממשלה, כל ממשלה, לפעול על-פי האינטרס הלאומי, ולא להקריב את האינטרס הלאומי למען האינטרס של היחיד. ובשקלה אינטרסים אלה זה מול זה, עליה לשקול, להחליט ולפעול ברצינות רבה, תוך התנערות מכל שיקול פוליטי אישי או מפלגתי. ואם המסקנה היא כי, ככל שהדבר מכאיב, יש להקריב את היחיד מאחר שהחלופה היא פגיעה באינטרס הלאומי - יש לפעול כך ולהקריב את היחיד, גם אם יצעקו הוריו ומשפחתו עד לב השמיים. ואולם, האם יש כיום בישראל הנהגה שנוכל לסמוך עליה, כי היא מסוגלת לשקול ולפעול כך?
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
