ביניש משחיתה ומקוננת

"אנו חווים כשלים ממשליים, פערים חברתיים בין חלקי האוכלוסיה שהולכים ומתרחבים. חשים באובדן האמון של הציבור בכל המוסדות השלטוניים; אנו מתמודדים עם אלימות משתוללת ופשיעה חמורה; עם זילות בקדושת חיי אדם ועם גילויים רבים של תופעות שחיתות מבחינה חברתית ומוסרית" [מדברי ביניש, בנאומה הנ"ל].

ביניש מסמלת בעיני, בשנים האחרונות, את השחיתות בהתגלמותה. לא רק נוכח עומק השחיתות שבה היא נגועה, אלא במיוחד בשל זאת שלמרות השחיתות, היא הצליחה להעפיל לכהונת נשיא בית המשפט העליון. כל זאת ללא התנגדות אמיתית מצד אורגני הממשל בישראל, לרבות המערכת המשפטית עצמה. אפילו חלק מעמיתיה השופטים, שמכירים היטב את הליקויים שלה ואת השחיתות שבה היא נגועה, נאלמו דום מחשש שיבולע להם.

ביניש נגועה במינויים שנעשו תוך ניגודי עניינים חמורים; בקידום פרקליטה (עדנה ארבל) שסייעה לה בעיכוב מיצוי ההליכים נגד בעלה, עו"ד יחזקאל ביניש, שביצע עבירות מס חמורות; בניסיון לקדם שופט אחר (דוד חשין) לכהונת שופט בית המשפט העליון, אחרי שזה האחרון סייע, ללא סמכות בחוק, בעצירת הגשת כתב אישום נגד עו"ד ביניש; במינוי פרקליטה אחרת (נאוה בן-אור) לכהונת שופטת בית המשפט המחוזי, אחרי שזו האחרונה סייעה בקבלת בתה של ביניש להתמחות בפרקליטות, ולאחר מכן במינויה לפרקליטה במחלקה הפלילית.

השר לשעבר, ח"כ צחי הנגבי, הועמד לדין בגין עבירות דומות. נגד מנהל רשות המיסים (לשעבר), ג'קי מצא, ונגד מנהלת לשכת ראש הממשלה, שולה זקן, נפתחה חקירה בגין מעשים פעוטי ערך, יחסית, הקשורים גם הם למעורבות במינויים פסולים.

דבריה של ביניש בולטים וצורמים, שכן היא נעדרת את הסמכות המוסרית להטיף לאחרים.

"יש להוציא את בית המשפט מהמחלוקת המתחוללת בזירה הפוליטית. בית המשפט העליון אינו חלק ממאבקי הכוח בזירה הפוליטית ואינו נוטל חלק במאבקיה. אסור לגרור אותו לכך. אכן, בדונו בעניינים רבים ובמיוחד בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק עשויות להיות להכרעותיו תוצאות גם במישור הציבורי-פוליטי. הכרעות אלה נובעות משיקולים בלב ליבו של תפקידו השיפוטי - ההגנה על החוק ועל זכויות האדם" [מדברי ביניש, בנאומה הנ"ל].

בית המשפט העליון, בעבר בראשותו של הנשיא (בדימ.) אהרן ברק, ועתה כשבראשו עומדת, אוי לבושה, דורית ביניש, טובל ידיו בפוליטיקה. גם פנימית, וגם מפלגתית. במשך שנים צידד בית המשפט בגופי שמאל בולטים; העניק לכל עתירה שהגישו טיפול מהיר, מיוחד ואוהד, ומנגד - הוביל פסיקה מחמירה נגד כמה מגופי הימין; אנשי השמאל, כמו זהבה גלאון, נהנו מדלת פתוחה ומהעדפה פסולה בעניינים פוליטיים מובהקים, כמו גם מהגנה מפני העמדה לדין (מצד ארבל, כשזו כיהנה כפרקליטת המדינה).

בית המשפט התערב בנוסף בהחלטות מדיניות וביטחוניות, ללא סמכות ותוך התערבות גסה בסמכות הנתונה לממשלת ישראל. דוגמא: פסק הדין המחייב את הממשלה למגן, תוך הזמן שקצב בית המשפט, את שדרות והנגב המערבי מפני הקסאמים. בכל הכבוד, זו אינו תפקידו של בית המשפט העליון. במיוחד כשלשופטים אין מושג - מידע זה אינו מצוי בפניהם - מהו סדר העדיפויות האמיתי הדרוש לאזרחי ישראל בכלל ולתושבי הצפון בפרט.

"בימים אלה ישנה חשיבות מיוחדת להגנה על מעמדו ותפקידו המרכזי של בית המשפט העליון במערכת השלטונית-משטרית שלנו. בעיצומם של הימים הללו מתנהל מסע להחלשת כוחה של המערכת השיפוטית. התקשורת משתמשת בטרמינולוגיה של "קרבות", "ניצחון", נערכים סקרים ומשאלי דעת קהל כאילו ניצבים כאן שני מחנות ניצים, והציבור נשאל מי תומך בכל צד, כאילו יש כאן מתמודדים בתחרות - נציג הממשלה ונציג מערכת המשפט" [מדברי ביניש, בנאומה הנ"ל].

ביניש מבקשת הגנה. כמה פרדוכסלי. דבר זה מראה עד כמה תפיסתה מעוותת ומשובשת. מדוע צריך לגונן על בית המשפט? הרי בית המשפט פועל מכוח חוק, ולו יש את המילה האחרונה. מדוע יש להגן על ביניש? צריך לחזור ולהדגיש:

• כל מערכות המשפט נועדו לגונן על הציבור הרחב ולשרתו;

• בית המשפט הוא שצריך להגן על אזרחי המדינה מפני עוולות השלטון (בית המשפט העליון עשה דין לעצמו, כאשר בחר בזכות השתיקה – קיום מדיניות של "אי התערבות" בעתירות כלפי שורה של מוסדות ורשויות);

• בית המשפט הוא שצריך לשרת את אזרחי המדינה, ביושר וביעילות (במקום למשוך דיונים במשך שנים ומתן החלטות בלתי מנומקות);

• שופטי בית המשפט העליון צריכים לפעול בשקיפות ובהגינות, ולא כפי שפועלות ביניש וחברותיה (יש לקיים פרוטוקולים מלאים, ולחייב שופטים להביע עמדתם בפסקי דין, ולא להסתפק בצירוף עמדתם: "אני מסכים". אחרי הכל, המחוקק קבע הרכבים של שלושה או יותר כדי שהשופטים יכריעו. משמע, ייפסקו וינמקו החלטתם);

• המינויים לכהונת שופט בבתי המשפט בכלל ובבית המשפט העליון בפרט צריכים להתבצע על-פי כישורים, ולא לפי הקשרים המושחתים של ביניש.

הוועדה לבחירת שופטים מחוייבת לגונן על הציבור, במיוחד כאשר מתברר עד כמה שגתה הוועדה, בהרכבה הקודם, כשמינתה את ביניש לנשיאה. בלא נתפלא: כל עוד היא מכהנת בתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, יידרדר עוד יותר אמון הציבור במערכת השיפוטית.

הערכתי היא: אם מערכת השיפוט והממשל בישראל לא יצליחו בזמן הנראה לעין לשחרר את ביניש מתפקידה הנוכחי, עלול הדבר "ליתר" את בית המשפט העליון, וכל אדם שמכבד את עצמו ינסה להסתדר בלי בית משפט. פשוטו כמשמעו. תופעה זו כבר מסתמנת.

"נעשה כיום שימוש רב במושג הפרדת הרשויות, אך בשם השמירה על הפרדת הרשויות ובשם השמירה לכאורה על הרשויות הנבחרות, מתפתחת מגמה של התערבות בעצמאות הרשות השופטת, מגמה הפוגעת במהותה ובאופייה הבלתי-תלוי של הרשות השופטת. העברת סמכויות מהרשות השופטת לרשות המבצעת אינה שמירה על עיקרון הפרדת הרשויות אלא היפוכה הגמור. כך, הותרת סמכויות המינוי של נשיאים וסגני נשיאים בידי שר או גורמים ממשלתיים וציבוריים אחרים, פוגעת בעצמאות מערכת השיפוט, מן הטעם שיש בה כדי להכפיף את בתי המשפט לגופי השלטון אותם הם אמורים לבקר במסגרת הביקורת השיפוטית" [מדברי ביניש, בנאומה הנ"ל].

ביניש קובלת נגד החקיקה שנתקבלה בכנסת, לפיה ועדת איתור היא שתמנה נשיאים וסגני נשיאים לבתי המשפט, לתקופה קצובה. לטענתה, אין מדובר ביישום עיקרון הפרשת הרשויות, אלא בהיפוכו של דבר – פגיעה בעצמאות מערכת השיפוט. טענות אלה משוללות יסוד:

• סוד גלוי הוא, כי במשך שנים הפרו שרי המשפט ונשיאי בתי המשפט הקודמים את החוק. חוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, קבע מפורשות [סעיף 9(א)]: "נשיאים וסגני נשיאים של בתי משפט מחוזיים ושל בתי משפט שלום יתמנו בידי שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון, איש-איש מקרב השופטים של בתי המשפט בדרגה הנדונה". ובהמשך נקבע [סעיף 9(ב')]: "מינוי כאמור בסעיף קטן (א) יהיה לתקופה של ארבע שנים, ורשאי שר המשפטים, בהסכמת נשיא בית המשפט העליון, להאריכו לארבע שנים נוספות".

הנה כי כן: המחוקק קבע: 4 ברגיל + 4 בנוסף. ומה נעשה בפועל במשך שנים רבות? שרי המשפטים ונשיאי בית המשפט ציפצפו על החוק, ומינו, פעמים רבות, נשיאים וסגנים מקורבים ב"מנות" של ארבע שנים מעבר לתקופה הקבוצה בחוק. כך, לדוגמא, מונה ורדימוס זיילר לתקופה של כוללת של 16 שנים; ועדנה בקנשטיין, המקורבת לביניש, קיבלה באחרונה "מנה" שלישית של ארבע שנים. והיא לא היחידה.

• בניגוד לרושם שמנסה ביניש לייצור, הרי שלפי החוק החדש, שר המשפטים דווקא מוותר על כוחו ועוצמתו, לטובת זאת שוועדת איתור היא שתמנה נשיאים וסגנים – לאחר שתבדוק היטב את כישוריהם. מה שכואב באמת לביניש הוא זה: נשיאי בתי המשפט הקודמים "הסתדרו" עם שרי המשפטים, ותימרנו אותם כך שהמועמד שלהם הוא שימונה. שרי המשפטים, ובמיוחד שרי משפטים חסרי חוט שדרה כמו יוסף (טומי) לפיד, ביטלו דעתם בפני נשיאי בית המשפט העליון, ומילואו למעשה אחר בקשתם/הנחייתם, למרות שגם קודם המחוקק קבע מפורשות: שנשיאים וסגנים יתמנו "בידי שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון". היינו: הצד הקובע הוא שר המשפטים; ההסכמה היא של הנשיא.

• עיקרון הפרדת הרשויות חייב ביצור ושדרוג. יוזמת פרידמן הינה ברוכה. כל הנשיאים והסגנים בערכאות השונות צריכים לפעול בלא מורא, ובלי שיעלה בלבם חשש למעמדם בגלל תמרוניה ובחישותיה של ביניש – שכבר הוכיחה כי ידה ארוכה מאוד. כך, לדוגמא: מינוי שופטים/הרכבים בתיקים ציבוריים צריך שייעשה באופן ענייני, ולא לפי הצד המעוניין (כפי שאירע, לדוגמא, בתיק נגד עו"ד דרור חטר-ישי). קצת קשה לצפות שמינויים בהרכבים בבית המשפט העליון יבוצעו ביושר ובהגינות, כל עוד מכהנת ביניש שם כנשיאה, ועל-כן, כל עוד היא מאיישת תפקיד, יש להבטיח שהשפעתה הרעה לא תחלחל לערכאות הנמוכות.

"לאחרונה, מבשרים לנו על סקרים ומחקרים לפיהם ירד האמון במערכת בתי המשפט. האמנם כך הדבר? ראשית אציין כי גם לפי הסקר האחרון שפורסם בתקשורת עדיין זוכה מערכת המשפט לאמון ציבורי רב יותר באופן משמעותי ביחס למערכות השלטון האחרות. שנית, אם אומנם קיימת תופעה של ירידת אמון בבתי המשפט, יש לקיים מחקר מעמיק באשר לסיבותיה. עצם ירידת אמון הציבור בכל מוסדות השלטון משפיעה בוודאי ויוצרת גישה ספקנית וחשדנית שהרי הציבור אומר אם הכל קלוקל והכל מושחת - זוהי האווירה הכללית גם אם לא באמת הכל מושחת - כאשר יש אובדן ערכים ואובדן דרך - הרי בוודאי גם במערכת המשפט כך. לזאת יש להוסיף כי מתקיים מזה שנים מסע מתמשך של דיסקרדיטציה של המערכת שלא כאן המקום לעמוד על סיבותיו. הפרסומים המתמידים התוקפים שופטים, מוסדית ואישית, ללא ספק מחלחלים לתודעה ועושים פעולתם אם לא באופן מיידי, הרי מדובר בנזק מצטבר. זאת ועוד, אנו עדים ליותר ויותר איומים על שופטים, ויש מקום להרהר אם הפגיעה במעמד בתי המשפט אינה משפיעה גם על כך.

"מוסכם עלינו שככל מערכת - אף מערכת בתי המשפט - אינה מושלמת. היא מתקשה להתמודד עם העומס הרב ועם המטלות המתרבות ומתווספות וכולן מונחות על כתפיו של ציבור קטן יחסית של שופטים" [מדברי ביניש, בנאומה הנ"ל].

מדהים עד כמה מזלזלת ביניש בציבור הרחב, כאילו הציבור בכללותו אינו יודע להבחין בין טוב לרע; וכאילו רבים וטובים אינם מבינים מי כאן המושחת, ומי אינו עושה מלאכתו נאמנה.

מיהם הגורמים העושים מסע מתמשך של דיסקרדיטציה?

טוענת ביניש, כי "הפרסומים המתמידים התוקפים שופטים, מוסדית ואישית, ללא ספק מחלחלים לתודעה ועושים פעולתם אם לא באופן מיידי, הרי מדובר בנזק מצטבר". ואני טוען: מה שנעשה עד היום הוא מעט מדי, ואולי קצת מאוחר מדי (עובדה שביניש מונתה לנשיאה... למרות השחיתות שלה).

פעם, בשנים עברו, נהניתי, אולי שלא בטובתי, בסוג של "מונופול" בביקורתי נגד אישים מסוימים במערכת המשפטית בכלל ונגד ביניש-ארבל ומקורביהן בפרט. אמצעי התקשורת שיתפו איתן פעולה, באופן פסול, גם כאשר ביניש וארבל נתפסו בקלקלתן.

פעם הצביעו עלי כעל "משוגע". היום מבינים רבים וטובים כמה צדקנו. לראיה: מרבית אמצעי התקשורת ועיתונאים הגונים "מרימים ראש", ומעיזים למתוח ביקורת על השחיתות במערכת המשפטית, כולל זו של ביניש. הציבור קורא ומבין: שאומנם יש שופטים בירושלים, כאימרתו של מנחם בגין (ז"ל), אך צדק יש לחפש במקום אחר. עובדה היא, כי מאות אלפי בעלי דין מביעים מחאתם נגד התפקוד הלקוי של מערכת המשפט, וגם נגד ההתנהלות הקלוקלת מצד ראשי המערכת המשפטית, ובראשם ביניש.