נשיאות תמורת חנינה?

בחירתו של שמעון פרס לתפקיד נשיא המדינה לוותה בהצדעה תקשורתית מקיר לקיר. ביום השבעתו לא ניתן היה למצוא באמצעי השידור "הממלכתיים" דבר הסתייגות כלשהו מעברו של האיש, או ממעשיו ב-14 השנים האחרונות שדרדרו את מדינת ישראל לשפל שבו היא נמצאת. איש לא שאל מה חלקו במחדל אוסלו וכיצד בחירתו משפיעה על משפחותיהם של קורבנות מלחמת אוסלו. הכל דיברו על הנשיא כסמל מאחד ולא הזכירו שאין מפלג גדול יותר מהנשיא החדש. הכל התמוגגו מכך שיקיר התקשורת ישקם את בית הנשיא אחרי פרשת קצב. איש לא העלה את האפשרות שייתכן שפל נוסף ואף חמור יותר בתפקודו של מוסד הנשיאות.

אהוד אולמרט, ראש ממשלת קדימה, עסוק אך ורק בשרידותו האישית, אחרי שהגיע לתפקידו באופן מקרי, וכשל במלחמה שניהל בצורה כה שלומיאלית ומתנשאת. כדי לשרוד למרות דוח וינוגרד הצפוי ולמרות כתב האישום הצפוי ככל הנראה אף הוא - אלא אם כן מזוז שוב יתפתה לעסקת טיעון שנויה במחלוקת - הוא זקוק למרשם שהציל את קודמו, אריאל שרון: להיות אתרוג. לפי ניסיון העבר, מרשם מנצח כזה יכול להצילו מכתב אישום, מהרשעה, מעונש, ממאסר. לכאורה כולם אפשריים כפי שניתן להתרשם מהיקף החקירות של המשטרה ושל מבקר המדינה בענייניו הסבוכים.

כדי לזכות באתרוגיות הנכספת הוא נוקט בצעדים שונים ובלתי סבירים המחזקים את האויב ומחלישים את ישראל. לפני זמן לא רב הוא הכיר בכך שהוא איננו ראש ממשלה פופולרי, אבל הכריז שהוא ימשיך לשבת על כיסאו כי זה מקום העבודה שלו, כל עוד יש ילד אחד בשדרות שאינו ישן מפחד הקסאמים וכל עוד מדינת ישראל זקוקה לשירותיו. אזרחי ישראל אינם זקוקים לשירותיו ומעדיפים שיעבוד אצל מישהו אחר.

מאמציו הבלתי נלאים לחזק את רשות הטרור הפלשתינית ולהחליש את מדינת ישראל מעוררים סימן שאלה: אצל מי אולמרט עובד? הלהיטות שבה הוא משחרר מחבלים "טובים", נותן חסינות למבוקשים מסוכנים שחיילי צה"ל סיכנו עד כה את חייהם כדי ללכוד אותם, מממן את גיוסם של מחבלים ל"כוחות הביטחון" של המחבלים "הטובים", ומאפשר לרב המרצחים חוואתמה להיכנס ארצה - וכל אלה בניגוד לאיזה שהוא היגיון ביטחוני או מדיני ובניגוד לניסיון המצטבר מאז אוסלו - מעוררים חשד שמא מה שמדריך אותו איננו רק חיזוקו של "נשיא" רשות הטרור הפלשתינית. הדרך לאתרוגיות עוברת ככל הנראה דרך רמאללה.

במקביל, אולמרט בחר לחזק גם את שמעון פרס ולעשות כל מאמץ כדי שהלה יזכה בנשיאות, ובסמכות החנינה. הרי הפוליטיקאי פרס איננו האיש שיסתגר בבית הנשיא ויתחב את אפו לממחטה. מבית הנשיא הוא צפוי לתפקד כדרג עליון, מעל זה של ראש הממשלה וממשלתו, וימשיך לקדם את אובססיית "השלום" שלו שהובילה את ישראל לעברי פי פת"ח. אולמרט יודע שתפקוד זה יתקע מקלות בגלגלי ממשלתו ויכביד עליו לנהל את המדינה. לכאורה עדיף ונוח יותר היה מבחינתו נשיא חלש וחיוור. ואף-על-פי-כן הוא פעל ללא לאות דווקא למען בחירתו של פרס. מדוע?

זכורה הגדרתו האלמותית של רבין לגבי פרס: חתרן בלתי נלאה. במשך חודשים פרס הצהיר שהוא "אינו עוסק בזה", אבל חתר ללא לאות למשרה הרמה. אולמרט עשה כמיטב יכולתו כדי לסייע בכך. בניגוד למלך הראשון של ישראל, שאול, שחיפש אתונות ומצא מלוכה, פרס רצה את הנשיאות והשיג אותה. אולמרט רצה ביטוח וחסינות. האם השיג אותם? ימים יגידו.

בשלב זה נראה שמעמד האתרוג הולך ומתגבש, וכל עוד ימשיך אולמרט לחזק את משענת הקנה הרצוץ שלו - אבו מאזן - איש מאלה המקנים אתרוגיות לא ימנע אותה ממנו. אם וכאשר יסתבר שהאתרוגיות לא הספיקה, מעגל ההגנה השני יוכל להיכנס לפעולה. על כך כבר אמר החכם מכל אדם: "שלח לחמך על-פני המים כי-ברוב הימים תמצאנו".

האם ייתכן שאנו עומדים בפני מהדורה חמורה יותר של הפרשה הקרויה בראון-חברון? ראו הוזהרנו.