כנגד שלושה פובליציסטים

דן מרגלית ואמנון דנקנר נחשבים - למרות שלקחו חלק פעיל בשיווק הטעות ההיסטורית: ההינתקות - לענקי פובליציסטיקה. שניהם מלווים בסקרנות אקטיבית, את ההתגוששות בין שר המשפטים דניאל פרידמן, לנשיאת ביהמ"ש העליון דורית ביניש. דן מרגלית הציב את עצמו ביריבות אידיאולוגית (לא אישית) לפרופ' פרידמן, ומהסיבה הזו, מיקם את עצמו בטריבונה עם אוהדי ביניש.

לעומתו, אמנון דנקנר הציב את עצמו ביריבות לביהמ"ש העליון, והוא דווקא בחר לשבת בטריבונה ממול. שניהם הובילו פעם קמפיין מאוד מתוקשר עם הכותרת "איפה הבושה".

אותי מסקרנת "ההתגוששות" בין הפובליציסטים. כמו אוהדים במגרש טניס, גם אני מסיט את מבטי, פעם על מרגלית, ופעם על דנקנר. אנשי המשפט והפובליציסטים - ארבעתם משרתי ציבור.

דן מרגלית מזהיר מפני התגברות מה שהוא מכנה "הפרידמניזם", ואמנון דנקנר לא מחמיץ אף הזדמנות כדי לחשוף את הצביעות של האנשים שעל-פי תפקידם היו צריכים להיות ללא רבב. רבים מצרכני התקשורת, קוראים את המאמרים, שומעים את הקולות ורואים את התמונות (בתוכנית "מועצת החכמים")- ולא ממש יודעים למקם את אהדתם.

שניהם צודקים, ושניהם טועים. המאבק של השניים נגוע בחוסר תום לב. הראשון, דן מרגלית. התייצבותו האוטומטית לימין דורית ביניש, מחלישה את עוצמת המסר שלו, ומקוממת עליו את כל אלה, והם רבים, שסולדים מתופעת הנפוטיזם, ומהעובדה שהשופטים "אדישים", להתדרדרות המערכת המשפטית בסקרי האמינות.

עם אמנון דנקנר הבעיה יותר חריפה. הוא החליף את נשוא שמירתו. החברות האישית שלו עם אהוד אולמרט, מיקמה אותו בצד של שר המשפטים פרופ' פרידמן, שמשמש כאמסטף של ראש הממשלה. ביטחונו ביושרו של אולמרט כל כך חזק, עד כי הפתטיות של טומי לפיד, מעוררת את קנאתו. הגענו לפובליציסט השלישי.

טומי לפיד הוא טיפוס. ולפני שאני ממשיך (מצטער, לא יכול להתאפק) ברשותכם גלישה לא רלוונטית בטעם של עוד - שמסבירה את התפוגגותו של לפיד ממעמד של ראש אופוזיציה עם חמישה עשר מנדטים, לנפיחה פוליטית פתטית.

שנים התפרנס מר לפיד מהפצת שנאה לחרדים. וזה למה? מפני שכל מנהיג של מפלגת שלטון, שפנטז על סטירת לחי מהרב עובדיה יוסף, נדרש להגיע אליו עם פנקס צ'קים חתום בלנקו. זה הרתיח את לפיד. כשהוא דיבר על המיליונים שזרמו לישיבות, הוא נשמע כמו קומקום מבעבע, שאין בסביבה מי שיכבה את להבת הגז מתחתיו. במידה רבה בצדק - עד שאריאל שרון חשף את ערוותו המוסרית.

תזכורת: בערב משחק הכדורגל בין נבחרת ישראל לנבחרת אירלנד (26.03.05), הזמין ראש הממשלה שרון את יו"ר האופוזיציה דאז, טומי לפיד אליו לחווה, כדי לדבר על לבו לתמוך בתקציב. כמה שבועות קודם, בתדירות של אחת ליומיים, התחייב לפיד פומבית, לא לתמוך בתקציב - בשום תנאי! לעיתונאי שפקפק באמינותו הוא אמר "לא היתה אופוזיציה בעולם שתמכה בתקציב". לעיתונאית אורית לביא נשיאל אמר "ביי הוק, וביי קרוק". יעני: יתהפך העולם - לא אתמוך!

כשיצא מהחווה, המתינו לו בחוץ צלמי טלוויזיה. הבעת פניו הסגירה את תחושותיו. שרון עשה בו מעשה קונדום: השתמש, שילם (שבע מאות מיליון ש"ח), ו...זרק! לטומי לפיד הגאה, היה פרצוף של אישה חרדית, שנתפסה על חם, כשהיא גובה אתנן תמורת שרותיה. למחרת בבוקר (27.03.05), חברו הטוב דן מרגלית הגדיר את קריסתו מול שרון במילים: "טומי הלך אתמול לחוות שיקנוסה". זה היה בבוקר.

לפיד לעולם לא ישכח את היום הזה: מהבוקר, ובמשך כל היום, התקשורת חגגה את קריסתו המוסרית. אחה"צ, בצבץ פרצופו של יריבו אלי ישי ממסך "ערב חדש" (אצל דן מרגלית). הוא נראה כמי שבלע אקסטזי. העליצות, איימה לפוצץ לו את החזה. בקושי הצליח להוציא משפט שלם מהפה.

הפאנץ' הגיע בשעה 18:00, בערוץ השני. עודד בן-עמי ביקש לשמוע ממנו על תחושתו, לאחר ששרון "קנה" את תמיכתו בשבע מאות מיליון ש"ח. מר לפיד התפוצץ עליו. "קונים את הספתא (הוא כנראה התכוון לומר "סבתא") שלך"!! (עד כאן תזכורת בטעם של עוד).

ולענייננו. אם על דנקנר ומרגלית ניתן לומר שלקחו צד בדרבי המשפטי, הרי שעל לפיד צריך לומר שהוא מקפץ בין שני מחנות האוהדים. מצד אחד הוא חבר של אולמרט, מה שמרמז על תמיכה בפרידמן, ומצד שני, הוא היה פעם שר משפטים (גרוע!!!) שהגן על (כל תחלואי) המערכת המשפטית.

כהונתו של אהוד אולמרט - פעם חבר של שלושתם - כראש ממשלה, מכילה בתוכה את כל האלמנטים האופייניים לסדרת מתח. יש לנו כאן המון אגו, סכנות איומות, תאוות כוח אינסופית, פרשות פליליות כבדות, אינטרסים חזקים של מכורים לשררה, ו... צרכני תקשורת שמדווחים על המאמץ של אחמדינג'אד, לסיים את סדרת המתח הזו, באפוקליפסה.

ועד אז, מרגלית ישגר מהמקלדת שלו חיצים לכיוון הצמד פרידמן/אולמרט, לפיד יתאמץ לשבור את שיאי הפתטיות של עצמו, ואמנון דנקנר? הוא את שתי הביצים שלו, יניח בסל של אולמרט, עד שוינוגרד ייקח אחת, ואת השנייה ישאיר למזוז.