גבירותי ורבותי, השקיטו נא ושמעו: הממשלה, בעצם האוצר, הסכימה להגדיל באופן משמעותי את קצבת ניצולי השואה. 100 שקלים נוספים לכל ניצול. הון עתק במונחים ישראלים. ב"יד ושם" הוחלט להעניק לאוצר את אות חסידי אומות העולם על תרומתו היפה להצלת הניצולים מחרפת הרעב שבמדינתם. זהו מעשה נאצל וראוי לכל שבח. יש להודות שלא כל יום זוכים הניצולים למתנות כאלה.
במאה שקלים הללו יוכלו לקנות יותר לחם אחיד, למרות שהוא התייקר; אלה שחלילה זקוקים לתרופות יוכלו מעתה לקנות את כל התרופות בכסף שנשאר להם מן המאה שקלים שהם קיבלו. יוכלו הניצולים, רחמנא ליצלן, אפילו לקנות כמה סוכריות על מקל לנכדיהם. אל יהיה לבכם גס לגבי המחווה היפה שעשתה המדינה עבור הניצולים.
מובן שזהו רש ללעג. המדינה החליטה להגדיל במאה שקלים את הקצבה לניצולים, זאת בעוד שרבים מבין הניצולים אפילו לא מופיעים ברשימות מדינת ישראל ככאלה.
עשרות אלפים הגיעו לישראל ממזרח אירופה בשנות ה-60 וה-70 כשהם צעירים. אף אחד לא התייחס לכך שבתקופת המלחמה הם היו ילדים שסבלו לא פחות מן המבוגרים. הם לא נספרו כלל בין ניצולי השואה. אלה שהיו במחנות ההשמדה זכו להכרה כי לא היתה לישראל ברירה. ומה קרה לאותם עשרות אלפים, אפילו מאות אלפים, שלא היו במחנות ההשמדה, אלא במחנות אחרים? לחלק מהם ניתן מענק חד-פעמי של כמה אלפי מארקים גרמניים. רבים אחרים לא זכו אפילו לכך. עיקרון הגיל שחק כאן תפקיד מרכזי.
עורכי דין מפולפלים עשו הון עתק על גבם של הניצולים. כדי להגיש תביעה, היה צורך להיעזר בעורך דין. בשנות ה-60 וה-70, ויתכן גם היום, היו עורכי דין רבים שהתפרנסו היטב מניהול מאבק מול ממשלת ישראל או ממשלת גרמניה.
ייקבע כאן שבכל מדינות מזרח אירופה שבה חיים יהודים, אפילו המענקים היו גדולים הרבה יותר מאשר בישראל, לעיתים אפילו פי שלושה.
השאלה המרכזית היא, מדוע הניצולים היו צריכים את ממשלת ישראל כדי לקבל את המגיע להם בדין? הסיבה היא פשוטה: ממשלות ישראל, הסוכנות היהודית, ארגונים אחרים, השתלטו על הניצולים. ממשלת גרמניה העבירה סכומי גדולים לישראל ולכלל הארגונים הללו. מה נעשה עם הכסף הזה? מדוע הכסף לא הגיע ישירות אל הניצולים? מי הסמיך את ממשלות ישראל והארגונים השונים לדבר בשמם של הניצולים, לייצג אותם ולהחליט למי לחלק ולמי לא?
אין זה מקובל להיעזר בדוגמאות אישיות כאשר מדובר בנושא עקרוני. עם זאת תובא להלן דוגמה: כל בני משפחתי שזכו לעלות לארץ, לאחר השואה, לא קיבלו ולו אגורה נוספת מעבר למענק חד-פעמי, ועוד תוספת חד-פעמית גם היא, לאחר כמה שנים טובות. כל בעייתם היתה היותם צעירים מדי. הגיל שנקבע כסף להגשת הבקשה הוא 80 ומעלה. גם הקריטריונים מוזרים ומוגדרים כך כדי שאלה אשר הלכו לעולמם יוכלו להיות הנהנים הפוטנציאליים. החיים לא. אף אחד, ממש לא שאל אותם אם ממשלת ישראל או ארגונים אחרים ייצגו אותם. אלה השתלטו על מצב ועושים כטוב בעיניהם.
ועתה לבעיה המרכזית. הכסף הוא של הניצולים ולא של אף אחד אחר. לממשלות ישראל היה אסור ליטול חלק בחלוקת "העוגה". כל הכסף, ממש כך, שהתקבל עבור הניצולים, היה צריך להגיע אליהם. מה פתאום אפוטרופוסים כשהניצולים חיים ונושמים? הקורא מבין בדיוק למה.
הכסף נגזל, ועתה מחלקים עוד 100 שקלים. ניצולי השואה וילדיהם שנולדו אל תוך המציאות של המדינה מאושרים שהצליחו לבנות את חייהם בכבוד. הם תרמו תרומה גדולה למדינה, לבניינה ושגשוגה. לא נדבות הם מבקשים, לא להתעשר הם חשבו. הם בסך-הכל רוצים לחיות את שארית חייהם בכבוד.
ישראל מבזה אותם ומתעמרת בהם. הדיון הוא על כסף, ולכן הוא יכול להישמע מכוער, אך יש כאן, עדיין, רבים מבין הניצולים שחיים בחרפה. לא חייבים להיות רעבים ללחם כדי להרגיש חרפה. מספיק להביט אל העבר, על כל התלאות, לראות את העתיד ולשאול אם זו המדינה שהם איחלו לה.
אף אחד, כאמור, לא מוסמך לדבר בשמם של הניצולים, גם לא כותב שורות אלה. לפי תחושתי, בגלל העלבון של המאה שקלים, רבים מבין הניצולים מוכנים לוותר על ה"מחווה" המפוקפקת הזו. אך יתכן ועבור רבים, גם מאה שקלים זה משהו.
