מן הסתם זה נשמע הזוי, אבל עובדה: ניסיון העבר הוכיח, בעליל, כי ממשלת ישראל אינה עומדת תמיד מאחורי הסכמי השכר שעליהם היא חותמת עם סקטורים שונים במגזר הציבורי. אחרת קשה להסביר מדוע היא מתכחשת, לא אחת, להתחייבויותיה כלפיהם ונוהגת בהם בסחבת.
בעבר קרה לא אחת שהסכמים שנחתמו על הנייר, פשוט לא מומשו, או שבמקרה הטוב נידחו ב"לך ושוב" של סחבת ביורוקרטית מלאה. חדשות לבקרים מוצא עצמו סקטור זה או אחר כשהוא מתוסכל בשל כך וניצב, בלית ברירה, בפני שוקת שבורה.
הסחבת המקובלת כבר הפכה לשם דבר. קחו, למשל, את סקטור המורים. כאן חוזרת התמונה על עצמה כמעט מדי שנה בשנה: ב-31 באוגוסט, מועד סיום "החופש הגדול" בבתי-הספר ויום לפני תחילת שנת הלימודים, מתעורר, "פתאום", משרד האוצר למשא-ומתן מרתוני-לילי מייגע ומורט-עצבים. משא-ומתן כזה נמשך, בדרך כלל, עד אור הבוקר, כדי לנסות "להציל את המצב", עקב איום אירגוני המורים להשבית את הלימודים בשל אי-היענות ממושכת לתביעותיהם הכספיות. לא אחת מסתיים המו"מ של ליל השימורים הזה במום של ממש: הוא, פשוט, מתפוצץ.
או אז פונה הממשלה לבית-הדין לעבודה ומבקשת, בצו-על-תנאי, לחייב את המורים לשוב לעבודה. וכאשר נענה, אומנם בית-הדין לפניית הממשלה, נאלצים, כמובן, המורים לבלוע את הצפרדע ולמלא אחר החוק, תוך חריקת-שיניים. במקרה כזה נשאר ה"פרונקל" בגוף עד למועד-פיצוצו מחדש, ואז חוזרת התמונה העגומה על עצמה, כאשר המורים שוב מאיימים בשביתה.
ה-31 באוגוסט, השתא, כבר עומד בפתח, ולמרות "השקט התעשייתי" שהושג, כביכול, עוד לפני "החופש הגדול", טוענים אירגוני המורים כי איום השביתה עומד בעינו, באשר האוצר פשוט אינו עומד בהתחייבויותיו המלאות כלפיהם.
אבל המורים הם רק דוגמה אחת מני רבות לסקטורים ציבוריים שונים, הנאלצים לנהל עם הממשלה מאבק מתיש למילוי תנאי השכר שלהם. היום אלה המורים, מחר הרופאים ומחרתיים האחיות. וכבר היו דברים מעולם. הצרה היא שמאבקים כאלה מסתיימים, כמעט תמיד, לא בדקה ה-90, אלא הרבה לאחריה, ואז, כשזה כבר מאוחר מדי, ניזוק המשק נזק של ממש.
בסופו של דבר חוזר תמיד התסריט על עצמו: כאשר שני הצדדים מצליחים לרדת מן העץ הגבוה שעליו טיפסו - מושג הסכם של פשרה, ואת מחירו משלם, לאחר מכן, ציבור העובדים בגזירות מגזירות שונות שמטיל עליו האוצר, כדי לכסות בכך על המחיר שהוא נאלץ לשלם לסקטור העובדים.
עובדי המועצות הדתיות, כמו גם עובדי רשויות מקומיות מסויימות, ששכרם לא שולם מזה תקופה ארוכה, היו הקטליזטור לאיום ההסתדרות בהשבתת המשק הציבורי כולו. היה זה לאחר מדיניות של "לך ושוב" מצד האוצר, שחזרה על עצמה פעמים אין-ספור, תוך הבטחה ש"יהיה בסדר."
החבל היה מתוח עד הרגע האחרון, כאשר מפה לשם התערב בית הדין לעבודה בניסיון להשהות את השביתה, כדי ששני הצדדים יגיעו, בינתיים, לעמק השווה. ואמנם, רק לאחר שהחבל היה מתוח מדי ו"נשק יום הדין" - שדה התעופה בן-גוריון - עמד להיות מושבת בשיא עונת התיירות - ירד האוצר מן העץ הגבוה. את מחיר ה"אתנן" שניתן לעובדי המיגזר הציבורי, ישלם, כמובן, המשק כולו. והגזירות הרי כבר בדרך.
והמסקנה המתבקשת מאליה: ממשלה המבקשת לקיים שקט תעשייתי במשק, צריכה, ראשית לכל, לעמוד בהסכמים שעליהם היא חותמת עם הסקטורים הציבוריים. נקיטת סחבת, או אי עמידה בהסכמים, רק גורמים לכך שהיא מאבדת, באורח טבעי, את אמון הציבור כלפיה.
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
