צה"ל חזר לנצח

צה"ל חוזר לנצח. אפשר שוב להתרווח על הכורסא מול הטלוויזיה - ולצפות בכל תוכניות הזבל המלעיטות את הצופים בהן בקש ובגבבה. הכתבים הצבאיים של כל הערוצים ממהרים לעדכן אותנו - והכול נגמר עוד לפני שזה התחיל.

היהודים המתגוררים בשוק בחברון, במבנים שהיו שייכים ליהודים עוד בראשית המאה שעברה, מסולקים מבתיהם. בשם שלטון החוק, כמובן, שהרי אין כמו מדינת ישראל בעניין זה. מיצוי הדין תמיד עומד בראש מעייניהם של נבחרי הציבור. לא כולם, אולי, אבל מה זה בעצם משנה, אם החיילים שמסרבים להשתתף במעשה הנבלה נענשים, והשוטרים, לבושי השחורים, כמו בימי הגירוש מגוש קטיף, יכולים לחזור ולעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב. לגלגל עיניים לשמיים - ולהסביר לעיתונאי החצר שלהם מדוע הפכו רחובותינו לזירות פשע.

קצת עצוב - אבל זה מה שיש לנו היום. צבא נרפה; לא חכם; מגושם. את החיילים שנחטפו הוא אינו מצליח להחזיר הביתה. על העורף הוא אינו מצליח להגן. אלופיו עסוקים בקרבות הישרדות. את ירי הקסאמים לעבר יישובינו הוא אינו מצליח לעצור. גם על החיזבאללה, אירגון טרור שמונה כמה מאות כפריים, לא מתוחכמים במיוחד, הוא לא בדיוק הצליח להתגבר.

רק את היהודים הוא מצליח להביס. אז מה הפלא שכל כך הרבה צעירים מסרבים להתגייס לצבא שהפך, למעשה, לכלי שרת בידי פוליטיקאים מושחתים המקבלים את הגיבוי שלהם ממערכת משפטית המכורה לכוחה ולעוצמתה, שכבודם של שמשיה חשוב לה הרבה יותר מכבודם של היהודים המבקשים להתנחל בארץ אבותיהם.

הפינוי של היהודים מבתיהם עומד, אפוא, להיות עוד ציון דרך במסלול כמעט-וודאי המוליך לקריסתה של המדינה היהודית. שכן לא ירחק היום ובצבא ישרתו רק צעירים-מטעם, כאלה שלא הצליחו למצוא מקום עבודה ראוי, שיתגייסו תמורת שכר נאה, כמו בצבא ארה"ב ששם בוטל זה מכבר גיוס החובה. מן 'המדינה הפלשתינית' שתקום, על-פי שיטתה של ציפי לבני, יוכלו לירות באין מפריע לעבר כפר סבא, חדרה והרצליה, כמו גם לעבר יישובים אחרים בשפלת החוף, וכול הטיפשים האלה שיושבים היום בממשלה שוב ישאלו את עצמם למה זה קורה לנו. אבל אז כבר לא תהיה דרך חזרה. הסוף המר כבר ייראה באופק. גם ועדות חקירה לא יהיה טעם להקים.

הערבים, ובצדק, מבחינתם, יגידו אז שהם לא רואים כל הבדל, משפטית, מוסרית או ציבורית בין מה שנכבש ב-1948 לבין מה שנכבש 19 שנים לאחר מכן. הם ידרשו, כמובן, להחזיר למקומם את כול היישובים שנכבשו מידיהם במלחמת העצמאות שהם כפו עלינו, ובעצם הם יבקשו לכנס - מילה אהובה על שרת החוץ האנרגטית שלנו - את המדינה היהודית לתוך 'גבולות החלוקה'. אז מי יילחם אז את מלחמתנו האחרונה? המשתמטים לבית אולמרט? המתגייסים החדשים מהרצליה פיתוח או מרמת אביב?

אין ספק, שמי שהיום מסרב להשתתף בפינוי המשפחות היהודיות בחברון כבר לא יהיה אז בצבא. גם לא המתנדבים הרבים ליחידות השדה שרובם ככולם מגיעים ממגזר ציבורי מאוד מסויים. אז מה יעשה אז שר הביטחון? ינטוש את דירתו במגדלי אקירוב ויחזור לכוכב יאיר? יקרא לעזרה את כל אלה שהצביעו בעדו בקלפיות ביישובים הערביים?

ואולי צריכים להגיד לנו כבר עכשיו, יולי תמיר וחבריה מ'שלום עכשיו', שהקרב אבוד. שאין טעם להמשיך ולהתנדב למען צבא שאין לו ערכים; למען מדינה שרואה ב'נכבה' הערבית ערך שצריך ללמוד אותו? שבמוסדותיה האקדמאיים מלמדים, בעיקר, מרצים פוסט-ציוניים, אלה שרואים במה שהוקם כאן לאחר השואה שהתרגשה על יהודי אירופה לפני לא יותר משבעים שנה מעין שגיאה שאותה צריך לתקן עתה?