סליחות... על מה ולמה?

ולא עוד, אלא אפילו קביעת האופי של התענוג והתועלת, אינה נקבעת לגמרי מתוך בחירתו ורצונו החופשי של היחיד, אלא על-פי רצונם של אחרים.

קוד התנהגותי של האדם, החל מדרך אכילתו, התלבשותו, צורת השיח שלו, וכלה באופן חשיבתו, כל אלו - לפי רצונה וטעמה של החברה. יתר על כן, האדם עושה כל אלה על-פי רוב בניגוד לרצונו, כי נח יותר להתנהג בפשטות בלי שום עול, אלא שהשעבוד החברתי כובל אותו בכבלי ברזל - בטעמים ונימוסים של אחרים, הנוטלים מהאדם כל חופש בחירה.

"זאת אומרת", ממשיך בעל הסולם, "שכל אחד חבוש בבית האסורים של ההשגחה, אשר על-ידי שני מוסרותיה, התענוג והמכאוב, מושכת ודוחפת אותנו, למקומות הנרצים לה. באופן שאין כלל "אנכיות" בעולם. כי אין כאן כלל בן-חורין ועומד ברשות עצמו. אין אני בעל המעשה, ואין אני העושה, משום שאני רוצה לעשות, אלא משום שעובדים אתי בעל כורחי ושלא מדעתי. אם כן יוצא לפי זה חלף לו השכר והעונש".

אֵפוֹא, התחדדה עוד יותר השאלה, על מה ראוי לבקש האדם סליחה, אם כל מעשיו מוכתבים לו על-ידי רצונו, המוכתב לו על-ידי החברה ועל-ידי ההשגחה העליונה.

מובן כי קצרה היריעה מלהשיב על השאלה העצומה הזו. אולם אנסה לבאר כאן די הצורך לנושא הסליחות, בו אנו עוסקים.

אם נתבונן בהתנהלות שלנו, נגלה כי יסוד כל פעולת האדם מונח ברצון. הרצון משפיע על בחירתנו, על כל צעד ושעל שאנו עושים. ברם אף הרצון עצמו רתום בשני מוסרות, התענוג והמכאוב. כי טבעי לכל ברייה באשר היא, להימשך אל התענוגים ולברוח מן המכאובים. ואין כאן יותר מחשבון "מסחרי", כלומר שאנו מעריכים כל פעם (בגלוי או בסמוי) את התועלת העתידה לנו, אל מול הצער שאנו מחויבים להשקיע לשם השגתה.

אם במאזן התועלת מול ההשקעה נגלה כי נרוויח, אזי יהיה לנו את הכוח ואת המרץ לבצע את הפעולה. ברם אם בחשבון נגלה כי נפסיד, לא יהיה לנו כוח רצון לנקוף אף לא אצבע לקראת השגת המטרה. הכול כמנהג הסוחרים.

כותב בעל הסולם במאמר החירות כי "אין כלל בחירה חופשית מדעת. אלא כוח המושך אותנו אל התענוג המזדמן לנו באיזה צורה שהיא - והמבריח אותנו מסיבות המכאיבות. ובכוח שתים אלה ההשגחה מוליכה אותנו לכל המקומות הרצויים לה, מבלי שאלת פינו כלל".

האמת כי רק לאבחנה אחת ויחידה זקוקים אנו, בכדי לעמוד על מהותן ומטרתן של הסליחות, הערך שכלפיו ראויים אנו למדוד את מעשינו.

ומקודם צריכים לדעת את מטרת הבריאה, שהיא הדביקות בה' ית', עד שזוכה הנברא להפלגה הגדולה, שעליה רמזו בסוד הכתוב "עין לא ראתה אלוקים זולתך".

ונודע מפי חז"ל כי רצון הבורא הוא להשפיע טוב לנבראים, כי מדרך הטוב להיטיב.

בכדי לזכות ולממש את מטרת הבריאה המוזכרת לעיל, כלומר לקבל את שפע טובו ית', צריכים הנבראים להגיע לדבקות בבורא, עד כדי השתוות הצורה המוחלטת. כמו שכתוב בהלכות דעות להרמב"ם, "מה הוא רחום אף אתה הייה רחום, וכו'".

תכונת ההשפעה של הבורא היא הערך העליון, האמת המוחלטת, המצב השלם, המהווה מדד לכל מעשי האדם. כלפי אמיתה זו דן האדם את עצמו, וקובע את יחסו לתכנות ההשפעה - להבורא ית'.

אולם מה יעשה האדם, בזמן שהוא משוקע באהבה עצמית, לעומת הבורא שכל תכונתו היא נתינה ואהבת בריותיו? במצב הזה הוא נמצא בפירוד מוחלט מן הבורא, כי רצונו נבדל מרצון הבורא.
ובכן הצעד הראשון בדרך אל המצב הרוחני הקרוי "סליחות", הוא "הכרת הרע" מסביר הרב ברוך שלום הלוי אשלג, במאמר "הכנה לסליחות, מהו". האדם מגלה עד כמה הוא שקוע בזוהמת האהבה העצמית, כלפי תכונת ההשפעה של הבורא. בהדרגה הוא מבין, כי כל מחשבותיו ורצונותיו המניעים אותו, נועדו רק כדי להשביע את תאותיו בלבד.

כאשר מגיע האדם לידי מיאוס בכל השונה מתכונת ההשפעה של הבורא, בסוד הכתוב "אוהבי ה' שנאו רע", זוכה ל"סליחה" פנימית, המאפשרת לו להעפיל למדרגה הבאה בסולם השגת הבורא ית'.

האדם, הוא זה שקובע ומשנה את יחסו כלפי מעשיו. ואילו בהבורא ית' אין שום שינוי יחס כלל, כי הוא ית', ממלא את כל המציאות כולה וכוללה יחד באחדות שלמה.

"סליחות" אינן מבקשות לפתור את האדם מן הדין או מהעונש, לזכותו בברכה או בשגשוג. להיפך! הסליחות הן תהליך פנימי של דין האדם עם עצמו, גילוי וביעור הרע מקרבו.

לו נזכה להגיע לפנימיות המעמד הזה, להיכתב בספר החים...להידבק בחיי החיים.