כן, אני עם הצדק הטבעי לא מוכן יותר להתמודד, לפחות לא ישירות, וכרגיל כאשר זה לא כלכלי לתקוף מהחזית, אך המטרה מאוד חשובה, עושים מעקף קטן, ותוקפים מן העורף.
והיכן מכים? נכון תלמידים, בבטן הרכה, בנקודה הכי חלשה. והבטן הרכה, עקב האכילס של ה"צדק הטבעי" היא כמובן המילה טבעי.
ומה פשר המונח טבעי? טבעי הוא משהו שנוצר מן הטבע, משהו שחי אלפי שנים, יחיה עוד אלפי שנים, משהו שלא נוצר באופן מלאכותי על-ידי אדם, אלא הטבע יצרו. החילוניים יגידו - כוח עליון, הדתיים יגידו - יד אלקים, ועמך יגיד, זה מן הטבע.
ואם הצדק הזה הוא כל כך טבעי, הוא ודאי טבוע בדמם של אנשים פשוטים כאנשים מורמים מעם, חסרי השכלה, כמשכילים, הוא ודאי וודאי טבוע בדמם של שופטים, על אחת כמה וכמה שופטים עליונים ועל אחת כמה וכמה וכמה נשיאי בית המשפט העליון.
ולאו דווקא אלה השופטים המכהנים כיום, כי הרי מדובר בטבע, ואפשר לחזור לאחור עשרות, מאות ואפילו אלפי שנים, ולצָפות כי שופטינו ישפטו על-פי אותו צדק, כי הרי טבעי הוא.
וכאן עולה לה דילמה קטנה. חוק ועדות החקירה הממלכתיות אשר פרט הלכה למעשה את ההשלכות של חוקי הצדק הטבעיים על זכויות הנפגעים האפשריים מוועדות חקירה ממלכתיות, נחקק אחרי שוועדת אגרנט, אשר חקרה את מאורעות מלחמת יום הכיפורים, "פסקה את דינה" מבלי לאפשר לנפגעים להגן על עצמם במידה המרבית האפשרית, יש הטוענים שאפילו זכות הגנה מזערית הם לא קיבלו.
הנפגע הבולט, אשר לטענתו לא ידע כלל שהוא הולך לחטוף כל כך חזק, היה איש טוב וישר, אשר פישל רבות ערב המלחמה, אך לקח עצמו בידיים במהלכה, הרמטכ"ל דאז רא"ל דוד אלעזר ז"ל.
הוועדה אז לא היתה ועדה ממשלתית, ולא היתה ועדה ציבורית, לא ישב בראשה שופט מחוזי וגם לא שופט לענייני עבודה, היא היתה ועדה ממלכתית, אשר נשיא בית המשפט העליון ישב בראשה, ואותה ועדה דרכה לכאורה ברגליים גסות על זכויות הצדק הטבעי - אבל אם הצדק הזה הוא כל כך טבעי, העובר מדור לדור, כאן בארץ ובכל רחבי תבל, איך קרה כדבר ההוא?
ואם קרה, כיצד לא קמים אנו היום ומבטלים וקורעים לגזרים את הדוח הקלוקל לכאורה של ועדת אגרנט, מדוע איננו פוסלים את כל עבודתו המשפטית, מדוע לא נקרע לגזרים את פסקי דינו, הוא הרי הוביל מדינה שלמה, עם שלם - נגד אותם כללים חשובים, כללים להם זכאי כל פרט וזכאית כל אומה, להישפט בצדק, ואם בארזים נפלה שלהבת, אם בוועדת החקירה אגרנט שם קצוץ, מי יודע מה עשה בפסקי הדין האחרים - מי יודע כיצד שפט את אזובי הקיר.
ובמחשבה שנייה, חלילה, חלילה לי מלהוריד מילימטר ממלוא קומתו של השופט אגרנט, הוא וכמה כמוהו אשר אכלסו את בית המשפט העליון בשנים ההן, ראויים להרבה יותר הערכת מהמקהלה הצווחנית היושבת שם כיום.
אנחנו חיים בעולם יחסי, אשר ככל הנראה יש בו רק דבר סופי אחד, והוא המוות. כל עוד נשמה באפנו, תמיד נבחר בין אלטרנטיבות, ותמיד נשתדל לבחור את האלטרנטיבה הטובה.
כל עוד חיינו לא בסכנה, משמע שאנו חיים גם בכבוד, מתפרנסים, תורמים, נתרמים, מתחתנים יולדים ילדים, שמחים ועצובים - החלטותינו מאד מאד קלות, וגם אם טעינו, לא קרה דבר כי בד"כ האלטרנטיבה השנייה בתור, אף היא איננה אסונית, ואז ודאי שמחובתנו להתמזג עם הטבע, לשמור על ניקינו, לשמור על צדקו, לשמור על כל מתנת אל שקיבלנו חינם אין כסף, לפתח אותה ולטפח אותה.
אך את הלוקסוס הזה אנחנו לא תמיד יכולים לתת לעצמנו, יש עתים בהם כמות האלטרנטיבות מצטמצמת, כי האלטרנטיבה הנגדית היא טרמינאלית - היינו חושך ומוות.
וכאשר אנו אמורים לבחור בין חשכת המוות ובין שבירת כללי הצדק הטבעי, אין לי ספק ולא היה ספק לשופט אגרנט, באיזו דרך היה עליו לבחור.
הוא בחר בדרך שאולי הכבידה את העול שהוטל על דדו, הפכה אותו לקרבן של המלחמה, אך בל נשכח כי גם עקב מחדליו של דדו, נערך צה"ל כפי שנערך לקראת יום כיפורים, באופן שכל מפקד כיתה היה אמור להבין כי מדובר במערך שהוא מלכודת בלתי אפשרית לכוחות, ומסננת קלה מאד לחדירה - ואת כל אלה לא ראתה צמרת צה"ל בראשות דדו, על אף שכידוע תוכניות ברמה הזו עוברות תחת ידי הרמטכ"ל.
עם כל ההערכה לדדו האיש, וללוחם, כולל מלחמתו ביום הכיפורים, הרי שדי היה בעדויות המוצקות על היערכות הצבא למלחמה על-מנת להדיחו מהתפקיד, ולאור המצב הקשה של המדינה אז (כמו היום, והיום המצב יותר קשה בכמה היבטים) הוא היה חייב ללכת, ואת זכויות הצדק הטבעי אפשר להשאיר לועדות חקירה בעניינים אחרים, בעניינים אשר אין להם השלכה ישירה על חיי האומה, ועצם חיי הפרטים בה.
בואו נזכור שלאלפי הנופלים אז, ולמאות הנופלים בלבנון השנייה, יש גם זכות לחיים, ולחיים של כבוד, זכות שנשללה מרבים מהם בשל טמטום של מנהיגים, וגם הם לא קיבלו כל זכות טיעון או זכות לחקירה נגדית טרם פילחו הכדורים את גופם, והכריעו אותם, והם, המתים, היו צדיקים וטהורים, רבב לא דבק בהם.
ואת זאת בג"צ של היום לא מבין, וזו לא רק נקמנות בשופטי בית המשפט המחוזי, וזה לא רק פחד ממוקד הכוח החדש שצץ ועולה, אלא זה פשוט חוסר עצום בשיקול הדעת, מחשבה עקומה של שופטים, אשר מודרכים על-ידי כל דבר מלבד החוק, ומלבד הצורך להבין כי המדינה היא במצב של מלחמה מתמשכת, מצב המחמיר מיום ליום (עם הפוגות) וכי על בית המשפט להתאים את אופי חשיבתו ואת כללי התנהגותו למצב.
ולדעתי אני מדבר לקירות.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
