תקווה לציונות הדתית

מי אמר שבג"צ לא חושב על החרדים? הנה, היום נתנו הנשיאה דורית ביניש והשופטים אליקים רובינשטיין ואסתר חיות לעיתונים החרדיים בדיוק את מה שהם צריכים לסוף השבוע: נושא לכותרות ארסיות ומאמרים מתלהמים. שהרי - האמינו או לא - גם בציבור החרדי, עיתוני סוף השבוע הם הנקראים ביותר.

ועכשיו ברצינות. סביר מאוד להניח שהחרדים יתקפו בשצף קצף את החלטת בג"צ הקובעת שהרבנות הראשית אינה יכולה להניח לכל רב עיר להחליט כרצונו אם להשתמש או להשתמש בהיתר המכירה בשנת השמיטה. סביר מאוד להניח, שאליקים רובינשטיין חובש הכיפה הסרוגה, שכתב את פסק הדין, יהיה מטרה נוחה להתקפות אישיות (בדיוק כמו אמנון דה-הרטוך ממשרד המשפטים). אבל לציבור הדתי-לאומי, פסק הדין הוא בשורה טובה.

תחת הרב יונה מצגר, הפכה הרבנות הראשית לשלוחה של הציבור החרדי. הרב מצגר נבחר בתמיכתו הנמרצת של החשוב שבפוסקים החרדיים בדורנו, הרב יוסף שלום אלישיב. כפי שפורסם כאן בעבר, הוא אף אומר במפורש שבספקות הוא מתייעץ עם "גדולי הדור" - כינוי השמור רק לרבנים החרדיים (הערת אגב: פעם הרבנים הראשיים נמנו גם הם עם גדולי הדור, במובן האמיתי של המילה).

הרבנות הראשית של היום היא גוף מחמיר, ששכח את הכלל "כוחא דהיתרא עדיף". היא מחמירה בשמיטה, היא מחמירה בגיור, היא מחמירה בכשרות. רק כאשר עולות על שולחנה סוגיות דתיות-פוליטיות, היא נאלמת דום או פועלת כמי שכפאו שד (כפי שהיה למשל בנושא הרס בתי הכנסת בגוש קטיף). בקיצור: היא מגיבה כמו מפלגה חרדית קלאסית.

חשוב לסייג ולומר, שמדובר בנושאים המסורים למועצת הרבנות הראשית, בראשה עומד כיום הרב מצגר. עמיתו, הראשון לציון ונשיא בית הדין הרבני הגדול, הרב שלמה עמאר, הרבה יותר פרגמטי ומעשי. היה זה הרב עמאר שניסה להגיע להסדר עם השר דניאל פרידמן בנושא הגיור ונישואיהם של מי שאינם יהודים, והיו אלו החרדים האשכנזים שהרימו קול זעקה נגד. אולי בעוד חצי שנה, כאשר השניים יתחלפו בתפקידיהם, נראה רבנות ראשית מתונה יותר. אולי.

מכל מקום, מה שעשתה הרבנות בנושא השמיטה היה לא רק שבירה של מסורת הלכתית ומעשית בת כ-120 שנה, אלא גם בריחה מאחריות. תארו לעצמכם מצב שבו הרמטכ"ל היה אומר: אני לא קובע מה תהיה תורת הלחימה של צה"ל; כל מח"ט יקבע לו תורה משלו. זה כמובן מגוחך לחלוטין, אבל זה בדיוק מה שעשתה הרבנות הראשית.

גם הרב מצגר הבין, שלא יוכל להודיע בריש גלי שאינו מפעיל את היתר המכירה (למרות שאמר במפורש שהיה רוצה שזה מה שיקרה בשמיטה הבאה - אבל זו כבר לא תהיה בעיה שלו). לכן, הוא אומנם לא הפעיל אותו, אבל רשמית הניח לכל רב עיר להחליט למי הוא נותן תעודת כשרות בשנת השמיטה.

תעודות הכשרות הן אכן עניינה של הרבנות המקומית, אך לא בהיבטים המחייבים מדיניות כלל-ארצית. הרי רב עיר אינו יכול למכור את אדמות החקלאים המספקים תוצרת דווקא לעירו, בדיוק כמו שרב עיר אינו נותן הכשר לקונצרנים של מזון הפרוסים בכל הארץ (לתנובה, למשל, יש רב משגיח משלה). זה היה תמיד עניינה של הרבנות הראשית, כך שמשמעות גישת ה"שב ואל תעשה" של הרב מצגר היתה אחת: היתר המכירה - יוק.

החרדים מעדיפים להשתמש ביבול נוכרי, כלומר: בעיקר יבול מיובא או כזה הנרכש מחקלאים פלשתינים. המשמעות הכלכלית, הלאומית והביטחונית של יבול נוכרי אינה מטרידה אותם.

הרבנות הראשית, כמוסד ממלכתי שכל כוחו בא מהחוק הישראלי, חייבת לחשוב ולפעול אחרת. המבט שלה חייב להיות נרחב בהרבה, חייב לתת מענה לכולם. זה מה שהכריח אותה היום בג"צ לעשות.
ברקע ההחלטה עומדת גם יוזמתו של ארגון צהר להעניק הכשרים משלו, במקביל לאלו של הרבנות. זהו ארגון רב-פעילות של רבנים ציוניים צעירים, שכבר חולל גדולות ונצורות בתחום הנישואין וקירוב הלבבות. אם יוכל להקים גם מערך כשרות משלו, ייתכן שהחיים של כולנו ייראו אחרת. ייתכן שנקבל מערכת כשרות הפועלת רק משיקולים מקצועיים, ולא משיקולים של הכ' המשולשת: כבוד, כוח, כסף.

בקיצור: ייתכן שהחלטת בג"צ מהיום אינה רק בשורה חשובה בתחום הנקודתי של השמיטה, אלא גם סוללת את הדרך להשבת מערך הרבנות לידי הציבור הדתי-לאומי. צריך לראות האם בג"צ יהיה מוכן להעניק גיבוי דומה למערך כשרות נפרד, למערך גיורים נפרד וכדומה.

נכון, פירוד אינו דבר חיובי. נכון, מוטב שהכל יהיה ביד אחת. אך כאשר היד האחת הקיימת פועלת בעצמה רק משיקולים של מגזר צר בציבור - אין לשאר הציבור ברירה אלא לפעול לטובת עצמו. הרבנות הראשית כורתת את הענף עליו היא יושבת. העץ עצמו חזק ממנה.