ישראל יהודית או מדינת חליפות

זו לא קדושת מסגד אל-אקצה שמביאה את ראאד סלאח לשלהב את הרוחות ברחוב הערבי, מסגד אל-אקצה הוא רק כלי למאבק שמנהלת התנועה האיסלאמית בישראל, נגד עצם קיומה של המדינה ולמען הפיכתה למדינת חליפות איסלאמית שבירתה אלקודס (ירושלים).

השימוש של ראאד סלאח בירושלים לגיוס תמיכה במאבקו בישראל אינו חדש, שימוש זה נעשה בעבר ע"י חאג' אמין אלחוסייני שבעקבותיו התרחש טבח חברון (תרפ"ט), ומכאן לקח ראאד סלאח את השראתו לשימוש בירושלים ככלי למאבק, ומה שהצליח בתקופת חאג' אלחוסייני בוודאי יצליח בימינו, שהרי האיסלאם הוא אותו האיסלאם והאידיאולוגיה הרדיקאלית זהה לשניהם, וירושלים תמשיך לעמוד במרכז המאבק הערבי ישראלי ותשמש מנהיגי הטרור האיסלאמי במאבקם נגד ישראל.

המהלכים המסתמנים כיום של נסיגה רעיונית ישראלית מקדושת שלמותה של ירושלים, מהווים הישג משמעותי וסיפוק בלתי יתואר לראאד סלאח ולעקביות מאבקו בריבונות הישראלית על ירושלים, ואף מסמן לו תוואי חדש להמאיס את ההנהגה מאבני הכותל ובעוד מספר שנים, עלול לקום רמון או ליברמן חדש שכפי שמערבתים את השמות העבריים של שכונות מרכזיות וחשובות בירושלים, כדי לבטל את הלגיטימיות להמשך הריבונות הישראלית עליהם בטיעונים דמוגראפיים.

כך גם יטענו בבוא העת שבגלל כמה אבנים שלא בטוח שהיו שייכות לבית המקדש נמנעה השגת הסכם שלום עם שכנינו? ועוד כאלה שכנים שלמדו מחבריהם בשמאל הצפון תל אביבי שחיים לצדך באותו הבניין עשור שנים ועדיין לא טורחים להגיד שלום.

המטרה של ראאד סלאח ואנשי התנועה האיסלאמית על שני פלגיה ידועה ונאמרה בריש גלי, אם בראיון של כמאל ח'טיב סגנו של סלאח בתוכניתו דאז של רזי ברקאי, ואם ע"י ח"כ איבראהים סרסור ששימשה לו דגל במערכת הבחירות לכנסת, אך מה שלא ברור היא המטרה של מנהיגי ישראל, לאן פניהם מועדות ומה תוכניותיהם לעתידה של ישראל, ומלבד ויתורים אחר ויתורים ונסיגות על גבי נסיגות, האם השאירו לעצמם זמן לנוח ולהביט במפה המצטיירת של ישראל? או ליתר דיוק למה שנשאר מישראל?

לפי הקצב של אידיאולוגיית עומק החקירות כעומק הנסיגות, הרי שמצפים לנו עוד ויתורים כואבים, עוד נסיגות וחתכים ואולי גם ויתורים על נתחים נרחבים בים התיכון לא יספיקו כדי לכסות על חקירותיהם של ראשי ממשלה, וישראל, סליחה נצטרך כנראה להתרגל לשם החדש ממלכת פלסטינה האיסלאמית, תהפוך לממלכת החליפות לה ייחל ראאד סלאח.

היעדר טיפול נאות בחציית הקווים האדומים שנעשים ע"י האוכלוסיה הערבית בישראל ובכלל, מאותת על פרצה שבמשך שנות קיום המדינה פרצה זו הלכה והתרחבה עד שהגענו למצב מולו אנו מתמודדים כיום, היה צורך לטפל ביד מברזל בכל חריגה ובכל חצייה מהקו האדום ועדיין לא חלף הזמן, אם כי לאחר שנות סלחנות העמידה על דקדוקי החוק תיראה כפגיעה בציבור שהתרגל לסלחנות, או כפי שהוגדר בשם המגונה סטאטוס קוו או שקט תעשייתי.

ולמרות זאת אין ישראל יכולה להרשות לעצמה חריגות אלה מהנורמה המחייבת כל אזרח במדינה דמוקרטית ברחבי תבל. לא רק בישראל יש מיעוט אתני כזה או אחר, לא רק בישראל המיעוט האתני מהווה מיעוט בתפקידי מפתח או בכל תחום אחר, אך רק בישראל המיעוט האתני כופר בעצם קיומה של המדינה, כופר בדגל ובהמנון ומבלי שיבוא על עונשו. רק בישראל המיעוט האתני הזה מונע מהרוב להיכנס לשטח כלשהו בתחומי ריבונותה של אותה מדינה, כך נעשה כאשר נסגרו שערי הר הבית בפני לא מוסלמים בסמוך לחתימת הסכם אוסלו.

דבר זה מעיד על חוסר הרצון הערבי לשלום אמת עם ישראל, ועניינם רק להשיג נסיגות סדרתיות שישראל מספקת להם מבלי לתת תמורה, כך ורק כך הם מאמינים שיצליחו להגיע למדינה פלשתינית עצמאית המשתרעת על רוב חלקי ארץ ישראל אם לא כולה.