מורשת הרצח והסכנה בפתח

לא מכבר נטלתי חלק ביום עיון למורים (בעידן שקדם לשביתה), שהוקדש למורשתם של שלושה מנהיגים: זאב ז'בוטינסקי, הרב אברהם יצחק הכהן קוק ויצחק רבין. קל היה לי לדבר על מורשתו של ז'בוטינסקי, קל היה לרב יואל בן-נון לספר על מורשתו של הרב קוק.

כשקם לשאת דברים איתן הבר, ראש לשכתו המיוסר והמסור של ראש הממשלה המנוח, הוא אמר בגילוי לב מפתיע: אינני יודע מהי מורשת בכלל ומהי מורשת רבין בפרט. אני מכיר רק מורשת אחת שלו - והיא מורשת הרצח.

הנה עדות כנה ומוסמכת של מי שהיה האיש המקורב ביותר לראש הממשלה הרצוח, ומי שהודיע ברבים בשם ממשלת ישראל, במוצאי אותה שבת ארורה לפני תריסר שנים, את בשורת האיוב כי יצחק רבין מת מפצעיו.

בניגוד לרבים אחרים, פרשנים ו"מקורבים", שמנסים בכוח "לייצר" מורשת לראש הממשלה רבין, שמסבירים לנו כי אילמלא נרצח כבר היינו בעידן השלום, הרל"ש הנאמן, נאמן לו בחייו ונאמן לו לא פחות לאחר מותו, שם את הדגש על הרצח עצמו, שהוא-הוא המורשת שתישאר לנו מיצחק רבין.

והוא צודק, איתן הבר. מורשת הרצח פירושה, שיש לזכור כמה שברירית היא הדמוקרטיה שלנו, כמה חייבים אנו לגלות עירנות ולעמוד בעיניים פקוחות מול כוחות הרס בתוכנו, ימין קיצוני או שמאל קיצוני, ולהבין כי הסכנה האורבת לעתיד המדינה, לעתיד החיים היהודיים הדמוקרטיים, חמורה יותר מבית, ומאיימת על שלימותו, יותר מסכנת טילי קסאם או טרור מתאבדים פלשתיני.

רבין לא היה איש הגות, לא נואם דגול - נאומיו הגדולים נכתבו בעבורו על-ידי הבר עצמו ואחרים - והוליך מהלך מדיני שלא הוא יזם אותו. אין בכל זה לגרוע מאישיותו הכאריזמטית, מסמכותיותו שהיא מורשת שנותיו במדים, ומעל לכל מהיותו ראש ממשלה שנבחר כדת וכדין בבחירות דמוקרטיות.

אלמלא נרצח - האם היה מקדם את תהליך אוסלו עד הסוף? האם ראש הממשלה רבין היה מוביל לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת על אותם שטחים שהרמטכ"ל רבין שיחרר ב-1967? שאלות שלעולם לא יימצאו להן תשובות.

12 שנה לאחר האסון בככר העיר, המועקה בחזה רבה. אצל רבים ואני בתוכם עצמת מורשת הרצח לא רק שלא נתמעטה, כי אם נתעצמה. בעיקר השנה. היא גוברת למראה הפרצוף המחייך של הרוצח הארור, שאו-טו-טו יהיה אבא - וכבר אפשר לצפות את פסטיבל הולדת הבן-של-הרוצח.

היא מתחזקת למשמע דברי לאריסה המעוברת שמוזמנת לראיון יזום בגל"ץ ומיתממת כי לא מדובר ברצח אלא "רק בהתנקשות", ובעיקר לנוכח שביעות-הרצון שקורנת מפניה המאוסות, אוי כמה מאוסות, של אם הרוצח גאולה. ערוץ 10 הוא שסיפק את התמונות המבחילות.

כמדי יום י"ב בחשון - אשר עד תשנ"ה היה תאריך השמור בלעדית לציון יום הולדתו של זאב ז'בוטינסקי - גם ביום ד' באתי לכנסת, לישיבת האבל השנתית. שנה אחת כיהנתי כחבר-כנסת - זו היתה שנת הרצח. שנה קשה מנשוא. שנה שבה חברי ואני ביקרנו פוליטית, בחריפות, ובאופן דמוקרטי, את ראש הממשלה.

במרחק מטר ממקום מושבי במליאה, תפס רבין הכעוס, סמוק-לחיים, את המיקרופון והשמיע דברים חריפים כלפי האופוזיציה. זו היתה הופעתו האחרונה בכנסת, חודש לפני שלוש היריות. זעמנו אז על ראש הממשלה ומפלגתו, שבעזרת שני עריקים מהמחנה הלאומי העבירו את הסכם אוסלו ב'.

באותו חודש ההקצנה ברחוב גברה והלכה. הייתי בין ח"כי הליכוד, שמנעו ככל יכולתם מאנשי "כך" ושאר הקיצונים להניף כרזות הסתה ודגלים צהובים בעצרותינו. ליד מקום פיצוץ האוטובוס בקו 20 ברמת-גן התעמתתי פיזית עם גברתנים מכופתי-ראש ונהדפתי אחור. הוטחתי באלימות על גדר. היה ברור כי האווירה המתלהטת יוצאת מגדר שליטה. הכתובת האדימה על הקיר. אבל, עלי להודות, מעשה רצח לא העליתי בדעתי.

ביום ההלוויה ובימים שלאחריה התהלכתי במסדרונות הכנסת, חבר כנסת ימני, אבל וכיפה שחורה לראשי, חרד לעתיד המדינה ולגורל החברה המתדרדרת שלנו, כמעט לא מאמין שאפשר יהיה להיחלץ מן הטראומה הקשה הזאת שנפלה עלינו כאטום ביום בהיר.

חלפו להן 12 שנה ושוב אותם מרואיינים, אותם קטעי טלוויזיה, אותה אזכרה ואותה עצרת בככר. שוב יש מי שמטילים אשמה קולקטיווית על כלל הימין ועל כלל הציבור הדתי. והשנה, מצד שני, גם דיבורים רמים יותר, נחלת רבים יותר, על אפשרות של חנינה לרוצח.

חלחלה עוברת בגו רק למחשבה שרוצח ראש הממשלה עוד יתהלך יום אחד בחוצות העיר חופשי ככל האדם, אולי אפילו נישא על גלי הערצה של ציבור תומכי מעשהו הנפשע. יותר ויותר אנשים בישראל פונים כיום לקצוות הקיצוניים, בוחלים במשחק הדמוקרטי, נשמת-אפם של חיינו הריבוניים, ומנסים שוב לכפות רצונם על הרוב, אולי שוב באלימות.

מדינת ישראל בקושי התגברה על אסון רצח יצחק רבין. ברצח פוליטי נוסף היא לא תוכל לעמוד. ב-1995 השב"כ בראשות כרמי גילון כשל במניעת הרצח. כשלון שייחרת לדראון עולם. האם השב"כ בימינו ערוך לגונן כמתבקש על מי שצריך לגונן עליהם, בימים אלה של אנאפוליס, שבהם שוב מקדמים תוכניות מדיניות תבוסתניות?