משבר הרשויות המקומיות נפתר נכון לעכשיו והסדר הושב על כנו לכאורה, אך בפי רבים עדיין נישאת השאלה מה צופן העתיד. השאלה נשאלה כבר לפני מספר חודשים על-ידי החשב הכללי, ד"ר ירון זליכה, ובצדק: מה יהיה ביום שאחרי תשלום המשכורות. כיצד תיפתר הבעיה לפיה ישנן רשויות שלא מצליחות לפעול בצורה מאוזנת? הרי תוכניות הבראה לא פתרו בעבר את הבעיה בחלק מהרשויות ובעיות מהותיות בניהול הרשויות עדיין עומדות בעינן. מדוע שכעת יהיה אחרת?
מעניין היה להיווכח כיצד פגישה בין אנשי ההסתדרות והאוצר הצליחה לפתור חלק מהבעיות לאחר שבזמנו בית המשפט כפה זאת. כל צד טען כמובן שמדובר בשביתה שאינה באשמתו אלא נכפתה עליו על-ידי הצד השני. האם יכול להיות שהידברות לאורך זמן בצורה מסודרת יכולה היתה לפתור את הבעיות שצצו או אפילו יותר מכך: לגרום לכך שהן לא יעלו כלל?
בתור אזרח פשוט, שאלת התם שעולה היא: מדוע אין שיח על בסיס קבוע בין הגורמים? האין זה אינטרס של הממשלה שהמעסיקים, העובדים והארגונים הלא ממשלתיים ינהלו שיח משלהם? הרי שיח שכזה יאפשר לגורם הממשלתי המתאים (משרד האוצר, הפנים, התמ"ת וכו') לפתור בעיות בצורה יעילה ומהירה יותר ואף חשוב מכך: לפתור אותן בעודן באיבן.
ביקורת לא תאחר לבוא: יהיו שיגידו שכאשר במציאות באמת צריך לפתור בעיות, אנחנו בישראל יודעים להסתדר. יהיו אף שיאמרו שראשי המעסיקים, ההסתדרות ואף משרדי הממשלה מעדיפים "לסגור דברים בארבע עיניים" ולא רוצים אחרים ש"ינהלו את העניינים במקומם". על בשרנו נוכחנו לדעת שלא כך צריך להתנהל. התוצאה בפועל מראה שההתנהלות היא לא נכונה והשביתות לא מאחרות לבוא.
ביקורת מציאותית מסוג זה ראויה לתגובה מאותו סוג בדיוק: מבחן התוצאה, המציאות, מלמדנו שמשהו לא בסדר בהתנהלות עד כה ותפקידנו בתור אזרחים הוא להתריע על כך מבעוד מועד.
אנו צריכים שיח ציבורי שקוף ואמיתי ב"חברה האזרחית" בין הקבוצות עצמן ולא רק בין אישים ספציפיים. יש לערב את הסקטור השלישי, הארגונים הלא ממשלתיים, יחד עם גורמים נוספים מההסתדרות והמעסיקים. לא במקום מקבלי ההחלטות, אלא למענם, כך נעזור לבעיות לצוף קודם ונקל על המשרד הממשלתי הרלוונטי לטפל בהן.
כיום ישנה מועצה כלכלית חברתית בישראל. לא, לא מדובר במועצה בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג שמונתה ומתוקצבת על-ידי ראש הממשלה. מדובר במועצה אחרת המורכבת מנציגים שונים ללא שכר שפועלים ללא תקציב ממשלתי. מיותר לציין שפעילותה, מבורכת אמנם, היא מוגבלת במשאבים.
הפרדוקס טמון כמובן בסוגיית המימון הממשלתי: אם הממשלה תממן, אזי תיווצר תלות ביד המאכילה ותקטן הלגיטימיות ועצמאותה של אותה מועצה. אך ללא מימון, הפעילות מוגבלת על-פי מרצם וזמנם הפנוי של חבריה. כך הגענו למצב בו האנרגיות והמשאבים מצד הממשלה מושקעים כאשר נוצרות בעיות ממשיות שהתפתחו והתבשלו לאורך זמן. לכן, צריך למצוא פלטפורמה לשיח בין הגורמים, שלא תהא תלויה בתקציב ממשלתי, אלא תמומן ממקורות מימון אחרים.
במצבנו הנוכחי בו האמון בממשל ובעיקר בשיטת הממשל אינו בשיאו, בלשון המעטה, אנו זקוקים למודל של פלטפורמה מסודרת בה נפגשים נציגי החברה האזרחית על-מנת ללבן סוגיות בטווח הזמן הבינוני-ארוך ולא רק עסוקים בלכבות שריפות כאשר הן צצות.
מהי אותה "חברה אזרחית" וכיצד גוף מסוג זה פועל?
מודל קיים הוא זה של האיחוד האירופי. הוועדה הכלכלית-חברתית (EESC) שפועלת מסוף שנות החמישים מספקת פלטפורמה מסוג זה: 344 צירים מכל המדינות החברות באיחוד מייצגים את שלוש הקבוצות המרכזיות: קבוצה I: המעסיקים קבוצה II: העובדים קבוצה III: קבוצות אחרות (מורכבת בעיקר מארגונים לא ממשלתיים ושדולות למיניהן).
כוחה טמון באותה חלוקה: שלוש הקבוצות הללו כוללות בתוכן את הציבור מארצות ומקבוצות שונות. שם מתנהל שיח על בסיס קבוע עם הבעת דעות והצפת בעיות במידת הצורך. חשוב אף יותר הוא השיח הישיר בין הקבוצות השונות שבדרך כלל עסוקות במרחב בו הם פועלות ולא יוצרות קשר על בסיס קבוע עם הקבוצות האחרות.
יאמרו רבים שזהו תפקיד הפרלמנט הנבחר על-ידי העם ואמור לייצגו. בתגובה מוכיחה לנו המציאות שלעתים השיטה צריכה מעט עזרה, סוג של אמצעי עזר להבטחת פעילות תקינה של המערכת. משרדי ממשלה ייעזרו בוועדה זו בעיתות משבר ויותר מכך, ייעזרו בה להבטיח פעילות תקינה ומניעת בעיות מבעוד מועד.
מה לגבי הקושי ביישום? ובכן, משיחות עם גורמים רלוונטיים עולה שלא לכולם קל "לבלוע" יישום מודל אירופי. אומנם מדובר במודל שיכול להועיל לנו, אך לא תמיד הוא נשמע אטרקטיבי לממשלות בפרט ולישראלים בכלל כאשר מקורו הוא האיחוד האירופי. לטעמי, השורה התחתונה של דיון מסוג זה צריכה להסתכם בהפרדת המוץ מן התבן. בצורה הכי קרה ומחושבת, עלינו לאמץ את שמתאים לנו וליישמו בצורה שמתאימה לנו על-פי צרכינו ללא קשר למקורו.
אם אכן יש מקום ללמוד מהמודל האירופי, שאלת ההמשך הרלוונטית היא: כיצד ליישם מודל מסוג זה בישראל?
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
