היס"מ חוזר למציאות

מספר שנים שליס"מניקים יש חיים קלים. הוגדר להם אויב שכולם אוהבים לשנוא, שאין לו גב פוליטי, שנוהג להזדהות עם השוטרים עצמם, שגדל על ערכים של ממלכתיות וכל-ישראל-חברים. אויב שמנהיגיו מזהירים אותו השכם והערב מפני פגיעה בשוטרים שהם עצמם ובשרם.

נכון, מדי פעם עפו כמה עגבניות וביצים, ואולי אף אבנים ובלוקים, אבל גם זה כמעט בדחילו ורחימו, ותוך גינוי עצמי וכללי, גינוי של הנציגים ושל התקשורת לאלימות שהופעלה נגד השוטרים. וגם זה רק כאשר באו לעשות פעולה כואבת במיוחד, זריקת משפחות מבתיהן והריסת הבתים עד היסוד. וגם זה לא בית אחד אלא שכונות וערים שלמות. ומעל לכל, האיסור העצמי על שימוש בנשק חם, והפחד הנורא מאיבוד ליגיטמציה בחברה שגם כך די שוטמת אותם. החיים במלחמה נגד המתנחלים היתה קלה למדי שכן ליס"מניקים היה את כל הגיבוי הציבורי, המשטרתי, המשפטי והתקשורתי לעשות כל מה שצריך כדי לשבור להם את הראש, תרתי משמע.

בפקיעין חזר היס"מ למזרח התיכון. לא עוד ממלכתיות, לא עוד כל ישראל חברים. לא עוד גיבוי של המנהיגות הפנימית או של התקשורת. לא עוד כבוד לשוטרים או לממשלה, לסמכות או לרשות. יד חופשית לשימוש בנשק חם, נשק צה"לי, נשק מוברח, רובי צייד ורימוני רסס. אלימות כחלק מן המרקם החברתי הכולל, שבו לשלטון אין כלל את הזכות להתערב. חטיפת שוטרות והכרעת המשטרה לברכיים.

והחשוב ביותר גינוי מקיר-לקיר-לקיר למשטרה על שימוש בכוח כדי למלא את תפקידה. שכן ידוע שלמשטרה הזכות להסתחבק עם הפושעים, להרביץ למתנחלים, לירות במנסרי הזיתים, אך באלימים, כל עוד אינם יהודים יש לגעור, ולהבליג על אלימות קשה כלפיה וכלפי הישוב היהודי בארץ ישראל.

טוב עשו תושבי פקיעין שהראו למשטרה וליס"ם היכן הם חיים. אולי בפעם הבאה שיקראו היס"מניקים לשבור את הידיים והראשים של נערות ארוכות-שמלה ונערים שהגנתם היחידה היא כיפה סרוגה, יכירו תודה לארץ ישראל היהודית.