חוקי פרידמן והדיון הציבורי

שר המשפטים פרופ' דניאל פרידמן סופג ביקורת נוקבת על יוזמות החקיקה שלו, שעיקרן כוונתו לצמצם את כוחו של בג"צ ולהגביל את סמכות הביקורת שלו כלפי פעולות הכנסת והממשלה.

מבקריו של פרידמן, בהם שופטים ושופטים לשעבר של בית המשפט העליון, טוענים שיוזמות החקיקה שלו נעשות על דרך של מחטף וללא דיון ציבורי.

הדיון הציבורי, כך טוענים המבקרים, מתחייב כיוון שהמדובר בחוקים בעלי משמעות קונסטיטוציונית עמוקה.

אכן, יש להתנגד לחקיקת חוקים חשובים בעלי השלכות קונטיטוציוניות - ללא דיון ציבורי ראוי. אבל יש להתנגד גם לצביעות של השופטים המבקרים.

שכן אותו דיון ציבורי עצמו התחייב, וביתר שאת, בעבר כאשר בג"צ, ואהרן ברק בראשו, קיבל לידיו - או שמא נטל לעצמו - את הסמכויות ששר המשפטים מנסה עכשיו לקצץ בהן.

"המהפכה החוקתית" כינה השופט ברק את שני חוקי היסוד - כבוד האדם וחרותו וחופש העיסוק, שמכוחם שאב בג"צ את סמכותו לבטל חוקים של הכנסת. התיתכן מהפכה חוקתית שכזו בלא דיון ציבורי ראוי?

הנה דברים שכתב נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר באחד מפסקי הדין החשובים של בית המשפט העליון בהקשר לנסיבות חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחרותו:

"חוק היסוד עבר ללא הצבעת רוב של חברי הכנסת, אלא רק ברוב של המשתתפים בהצבעה. לא קדם לכך דיון ציבורי. בכך נבדל חוק היסוד מחוקות אחרות. רוב החוקות באו לעולם עם כינונה של המדינה או בהליך ציבורי ופומבי לאחר דיון רעיוני מעמיק".

עינינו הרואות: הנשיא שמגר קובע מפורשות כי "לא קדם לכך דיון ציבורי".

לא שמענו אז ששופטי בג"צ, ואהרן ברק בראשם, התקשו בזמנם ליטול את סמכויותיהם החדשות והמהפכניות - למרות העדר הדיון הציבורי והפומבי, שכה התחייב אז בנסיבות העניין. להיפך: אהרן ברק טבע, כפי שראינו, את המונח "מהפכה חוקתית" - כדי להעצים את כוחם ומשקלם של החוקים שהתקבלו, כאמור, ללא כל דיון ציבורי.

ובכן מה בסך-הכל מנסה השר פרידמן לעשות? הוא מנסה, ללא דיון ציבורי, לחוקק חוק שיגביל במידת מה את סמכויות בג"צ השאובות מחוק, שנחקק בזמנו אף הוא ללא דיון ציבורי.

מומלץ להם, אפוא, לשופטים, שכה חרדים לדיון הציבורי, שיטלו קורה מבין עיניהם.