ועידת אנאפוליס סיפקה הזדמנות מצוינת לברר את עמדות הצד הערבי בסוגיות הליבה של הסכסוך. עצם הנכונות של מדינות ערביות לשהות באותו מעמד עם נציגים ישראלים אין בה כדי לבשר על שינוי מהותי בנוגע לקבלת מדינת ישראל כגורם לגיטימי באזור וכביטוי לנורמליזציה עמה. פעמי שלום האמת נותרו רחוקים, וחמור מכך, הסכסוך הערבי-ישראלי הגיע לנקודה בה לא נותרו עוד שוליים מדיניים והדיון מתמקד בלב לבו של הסכסוך, בעצם הלגיטימציה לקיומה של מדינת ישראל.
ניתוח עמדות הגורמים הערביים, כפי שהוצגו לקראת ועידת אנאפוליס, מלמד כי בצד הערבי אין ולו גורם אחד הנכון להשלים עם היותה של מדינת ישראל מדינת הלאום היהודי. הליגה הערבית, סעודיה, סוריה ומדינות נוספות חוזרות לנוסחאות הישנות המוכרות המדברות על "פתרון צודק וכולל" לסכסוך ו"החזרת מלוא הזכויות הערביות", המוצגות כתנאי מהותי להכרה בישראל ולנורמליזציה עמה.
דא עקא, שמשמעות נוסחאות אלה מעקרת מתוכן את ההכרה בישראל ואת ההשלמה עם קיומה, שכן "הצדק", ע"פ הפרשנות הערבית, הינו זכות הפליטים לשיבה ושינוי אופיה של ישראל למדינה דו לאומית, המאפשרת את השתלטות הרוב הפלשתיני. פעם נוספת אין מדברים בצד הערבי על "פשרה היסטורית" שתחליף את "הצדק ההיסטורי". הוויתורים הם נחלתה של ישראל בלבד.
הרשות הפלשתינית בהנהגתו של אבו מאזן הוכיחה את מקצועיותה בניהול מו"מ מדיני, אך גם לימדה כי היא נעדרת יכולת לקבל החלטות במישור הלאומי כנציג מקובל של כל העם הפלשתיני. לכל היותר, השפעתה מתוחמת לגבולות יהודה ושומרון והיא תלויה במידה רבה בשליטה הביטחונית של ישראל המונעת את התקוממות החמאס נגדה. היא אף אינה חורגת מגבולות הקונצנזוס הערבי והקווים האדומים שהציג ערפאת בנאומו האחרון, שהיה לצוואה מדינית אותה אימץ בפומבי אבו מאזן במערכת הבחירות לנשיאות.
ההנהגה הפלשתינית אינה נכונה להכיר בישראל כמדינה יהודית ואינה מוכנה להגיע לפתרון של פשרה מתקבלת על הדעת בסוגית הפליטים. קולו של נשיא אוניברסיטת אל-קודס, סרי נוסייבה, המוסיף, באומץ רב, לצדד בפומבי במימוש זכות השיבה לתחומי המדינה הפלשתינית, נותר יתום.
האוחזים בקונספציה לפיה יש "לדבר עם האויב" ו"לנהל מו"מ גם עם השטן", ואלה הרואים בתנועת החמאס גורם מדיני לגיטימי עמו ניתן לקדם הסדר, נחלו השבוע אכזבה נוספת. רגע האמת של ועידת אנאפוליס חייב את תנועת החמאס להבהיר שוב את עמדותיה המדיניות, שאינן חורגות מאלה של תנועת האם, האחים המוסלמים. בכירי החמאס חזרו והבהירו, למען הסר ספק, כי אדמת פלשתין כולה היא בגדר אדמת ווקף איסלאמית, שאסור לוותר על ולו שעל אחד ממנה לכופרים, וכי המאבק המזוין, ולא המו"מ, הוא הדרך היחידה לשחרורה ולמימוש "הזכות המקודשת" של שיבת הפליטים. פעם נוספת הוכח כי "הודנה" (הפסקת אש זמנית) עם החמאס עשויה להתברר כמלכודת מוות.
בנסיבות הקיימות ובהיעדר שינוי מהותי במשטרים הערביים, מלחמה כחלופה לכישלון המו"מ המדיני אינה אופציה סבירה בעתיד הנראה לעין. זאת לנוכח האיום המזרח האירני על המדינות הסוניות, הגובר על "האיום הישראלי". שינוי בתמונת המצב עשוי להיווצר לאחר יציאת ארה"ב מעירק שתעניק לאירן יכולת לבנות מחדש את החזית המזרחית ותציב איום צבאי קיומי למדינת ישראל.
הפתרון הסביר של המדינאים לסבך המדיני שחשפה ועידת אנאפוליס עשוי להיות אימוץ נוסחה חדשה של "הסדר קבע זמני", קרי - לרבע את המעגל על חשבונה של ישראל ע"י הקמת מדינה פלשתינית, מבלי להגיע להסדר של פשרה בסוגיות המהות. ישראל עשויה להידרש לסגת מאזורים נרחבים ביהודה ובשומרון, לאפשר מימוש הריבונות הפלשתינית, להשלים עם קיומה של מדינה פלשתינית בגבולות זמניים, וכל זאת כאשר המחלוקת בנושאי הליבה נותרה שרירה וקיימת.
הפטפטת המדינית הבלתי אחראית שמהדהדת בתקש...
