על-פי מרבית הדתות ותורות המוסר, על האדם לשלם על חטאיו. יחד עם זאת, פתוחה לפניו הדרך לנסות ולכפר עליהם. לעיתים, ההצטברות של מעשיו הטובים וחלוף הזמן, יביאו לכך כי חטאיו ימחלו לו, ויהיה כאחד האדם.
במינהל מקרקעי ישראל, נחשבים לו לחוכר שני חטאים כבדים מנשוא: אם לא שילם עבור הקרקע מחיר "ריאלי", או אם קיבל את הקרקע ב"פטור ממכרז". הצטברות של שני חטאים אלו גם יחד, מביאה לעונש האולטימטיבי - העדר מוחלט של זכויות בקרקע.
מזה שנים רבות, מצא המינהל דרך למחול בכל זאת לחלק מהחוכרים על חטאיהם, "חכירת יובל" שמה: כל אותם חוכרים עירוניים אשר תקופת החכירה הראשונה שלהם הסתיימה, נמחלו להם חטאי המכרז והתמורה, ובעבור תשלום סמלי (העומד היום על 5.5% מערך הקרקע), הוארכה תקופת החכירה שלהם ל-49 שנים נוספות, ואף יותר, וכיום אף מוצעת להם הבעלות המלאה בקרקע, לנצח נצחים. נימוק מרכזי בהחלטה זו היה, כמובן, שבאותם ימים קדומים שלפני הקמת המינהל, לא היו קיימים כלל מכרזים, ולא נהוג היה לגבות תשלום ריאלי על הקרקע.
בישיבה הקרובה של מועצת מקרקעי ישראל, מוצע לקצר את תקופת "המחילה", לגבי אוכלוסיות מיוחדות שקיבלו מגרשי בנייה בפטור ממכרז ובתשלום מופחת (או ללא תשלום כלל), לרבות "בני מקום", משרתים בכוחות הביטחון, נכים, בדואים, ועוד. לגבי אוכלוסיות אלו, מוכן המינהל לוותר על חלקו בערך הקרקע, לאחר תקופות קצרות של 5 עד 10 שנים.
בשולי ההחלטה, מצוין, כמובן מאליו, כי הוראות אלו לא יחולו בישובים חקלאיים.
כי זאת יש לדעת: פשעים מסוימים אינם ניתנים למחילה כלל, ולא משנה כמה זמן יחלוף. ההתיישבות החקלאית הנה פשע מסוג זה: לא משנה אם התיישבת על הקרקע לפני כ-100 שנה, לא משנה כי באותה התקופה לא היה קיים המושג "מכרז", ובוודאי לא בכל הקשור להקמת ישובים חקלאיים בשיטת "חומה ומגדל" באזורים נידחים (שמרביתם נידחים עד היום), ולא משנה שלא היה נהוג לגבות דמי חכירה "ריאליים", בנסיבות בהן הוצאות המתיישבים להכשרת הקרקע, הקמת הישוב, איכלוסו, פיתוחו וההגנה עליו עלו על "ערך הקרקע" עשרות ומאות מונים.
מובן שאין למצוא גם שום "מעשים טובים" במעשה ההתיישבות, אשר יסייעו במירוק החטא, נהפוך הוא: פעולת ההתיישבות נתפסת היום כפעולה של גזל - גזל האדמה מיושביה הערביים, גזל השטח הפתוח מחיות וצמחי הבר (ומניעת הנאה מלאה מתושבי ערי המרכז בעלי הג'יפים שיבואו לראותם, 100 שנים מאוחר יותר), וכמובן גם הכנת תשתית לשעבוד עתידי של תושבי עיירות הפיתוח, שיוקמו שם 40 שנה אחר כך...
וזה ללמדך לקח: סוף מעשה במחשבה תחילה! בפעם הבאה שיהא צורך להקים מדינה ליהודים, הקפידו להיות אנשים ישרי דרך, ולא חוטאים: מצאו מקומכם במרכזים האורבניים, והשאירו את ההתיישבות החקלאית לאחרים.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
