לא רק ייסורים דמע ושכול

במסגרת שיטוטי באינטרנט פגשתי את המשורר והסופר חיים אברהם בקפה דה מרקר, לצד המפגש הוירטואלי הכרתי את חיים אברהם מן התקשורת , בעקבות המסע שחוותה משפחתו בשל חטיפתו של בנם בנימין אברהם ז"ל.

בעקבות המפגש המקוון התגייסתי לכתוב על חיים אברהם, גם בשל הידיעה שחיים הוא יוצר הראוי לחשיפה תקשורתית וגם בשל הסיפור האישי המשפחתי הכואב הנוגע לכולנו כעם.

חיים אברהם תושב פתח תקוה, יליד 1949 נשוי לעדנה בת מושב חגור, אב לשתי בנות אפרת ודפנה ולבן בנימין ז"ל שנחטף ללבנון ב7 לאוקטובר 2000 והוחזר לאדמת מולדתו ב 29 לינואר 2004. חיים גדל במושב יגל שליד העיר לוד, ורוב שנות ילדותו עברה בפרדס כץ. את לימודיו התיכוניים סיים בבית ספר רמז בבני ברק ושרת שנים רבות בחיל האוויר בתפקידי פיקוד והדרכה. השכלתו היא בתחום עבודה קהילתית, תעשיה וניהול, ותקשורת.

עד היום פרסם שני ספרי שירה "אבא, יצאנו מלבנון" בהוצאת "גוונים" ו-"השיבה הביתה" בהוצאה עצמית. חיים אברהם כתב את סידרת ספרי ילדים "עלילות יופ יופ" שעד היום יצאו במסגרתה שישה ספרים בהוצאת "דני ספרים".

הראיון

ש. כיצד הגעת לכתיבה? האם אתה יכול לספר לקוראים על רגעים מכוננים בקריירה שלך כסופר ומשורר?

הגעתי לכתיבה עוד בכיתה ח' כשהמורה צפרירה אמרה לי יום אחד "יש לך יכולת נדירה לבטא את עצמך בכתיבה" באותם ימים הייתי תולעת ספרים אהבתי לקרוא מכל הבא ליד. למעשה האמירה של המורה שלי הביאה אותי לכתיבה. מאז לא הפסקתי לכתוב.

היום אני מרבה לתת הרצאות בבסיסי צה"ל כמעט בכל היחידות, על החטיפה ומה זה מעולל למשפחה ולסובב אותה, על המאמצים להחזיר את הבנים מהשבי, על הדילמות המלוות את התהליך, על דברים החשובים שחייל צריך להתעקש עליהם בטרם קבלת הפקודה, וזאת על-מנת למנוע חטיפות נוספות.

ש. חיים מהיכרותי איתך אני יודעת שהנך סופר ילדים וכעת אני מגלה בעקבות הבלוג שלך בדה מרקר שהנך גם משורר. ספר לי מה אתה מוצא בכתיבה? מדוע כתיבה? אם תוכל שלב בתשובתך גם הדגמה משיר ארספואטי שלך.

ת. הכתיבה יש בה את הטהור של הנפש, בשגרה האדם יכול להתבטא עם הסובבים אותו על הדברים הקיומיים, ולא תמיד יכול הוא להביא לביטוי עמוק את מה שהוא מרגיש מהסיטואציות הקיומיות המורכבות, את זה הוא יכול להביא לביטוי בשירה.

שהוא עם עצמו באה לידי ביטוי האמת הפנימית, הרגשות העזים, ופירוק הסיטואציה שהוא מתייחס אליה לגורמים ומתייחס לכולם יחד ולכל אחד לחוד תוך מיצוי המתבקש ממורכבות העולם בו אנו חיים ונפשו של המשורר. בשיר הבא יש מסר עמוק לקיום שלנו כאן, התסכול מהמצב של אין שלום והבנים שנופלים כקורבן למצב בלתי פתיר.

הַלְוָיָה

קריית שאול שעה אחת עשרה
יום שישי, דגל לאום עוטף ארון,
כומתות אפורות מכונים אם שש עשרה
והציפורים עפו לַעֲזָאזֵל.

אני מוצא בכתיבה שיתוף של הסובב אותך בחוויות הקיומיות בהם מתמודד הכותב, סיפור חיים בזויות שונות, התייחסות לחסר בנפשו של המשורר לעומת העולם בו הוא חי, ואם יש בו יכולת לשנות במעט מהמציאות בה הוא חי יתכן מאוד והוא ישפיע.

בעברי עסקתי בפוליטיקה, הגעתי למסקנה אישית שאיני יכול לשנות ברמה הזאת, ואז החלטתי מוטב שאכתוב את הדברים שמטרידים אותי אולי זה יתרום ולו במעט לשינוי המצב. להלן שיר שפרסמתי בספרי "אבא, יצאנו מלבנון" בחודש מרס 2000:

שביל

ממדרך רגלי ייצרתיו
שביל מבוא לדרך
דרך בה הלך עמי
ייסורים דמע ושכול
עומס משא מדרך ארוכה

הו עמי מה כבדה המעמסה
ארוכה הדרך
בה אנו הולכים
רצופה מהמורות
בורות ופחים

בעת הזו
נשיאנו נגוע
שרינו סוררים
חברי גנבים ושטופי זימה
"סבאיהם מהול במים"

עד מתי!?
ראו סבלות עניים
יושבי כסאות גלגלים
דרי אוהלים
וסבל יומם

אתם מקבלי שכר שחקים
שטופי "קומבינות"
"עד מתי תכחשו"
תבאישו ריחנו
קומו התנערו

שבענו
ראותכם "בבגדי המלך"
עשו צדק
לא לכם
"איפה ואיפה שקל אגורה"

חדלו סגוד לאלי ההון
רכושנו היה לזרים
"זעקי ארץ אהובה"
בארצנו היינו לזרים
חבורת רודפי בצע שולטים בנו.

באין חזון נביאנו
אלופינו אינם
"מסובלים"
אלילנו אלילי ממון
רוו ימי סבלנו

עת לעשות
המחריש ענו שונא
השותק לא ינקה
הכועס לא ידום
ואני מרגיש יתום

ש. האם יש קשר בין חוויית האובדן שחווית, כאב השכול, לבין הכתיבה שלך? האם יש לכתיבה כוח תרפויטי לדעתך? או שמא היא מתעתעת ורק משככת כאבים לרגע או להיפך מחדדת את הזיכרונות. תוכל להדגים גם כאן משירתך.

ת. חווית השכול היא חוויה קשה במיוחד כשהיא מלווה בשנים של חוסר ודאות. בני בנימין הי"ד נחטף ללבנון ע"י החיזבאאלה בחודש אוקטובר שנת 2000, במשך תקופה של שלוש וחצי שנים לא היתה לנו כל ידיעה על מה שעלה בגורלו וזאת עד לינואר 2004 כאשר נמסר לנו שהבן לא בחיים וגופתו מוחזרת בעסקת חילופין שנרקמה עם החיזבאאלה בתיווך ממשלת גרמניה.

הכתיבה שלי השתנתה מקצה לקצה וקיבלה כיוונים אחרים, רובם נוגעים לשכול ולאובדן. לדעתי יש בכתיבה כדי להקהות את תחושות האובדן והריקנות שיוצר השכול, יש בה כדי לשתף את הסובבים אותך במה שעובר עליך והתהליכים שאתה עובר ע"מ לאזן את עצמך ולהמשיך בחיים למרות האובדן.

אין בשירה כוח של ריפוי כמתחייב ממשמעותה של המילה ריפוי, השירה לוקחת ברגע מסוים את התסכול ומורחת אותו על הנייר ומקלה על הדמעות להישפך כשכיס הדמעות יבש. להלן שיר שמבטא היטב את כוונתי:

בני

הגעגוע נמתח עד קצה הזמן
ונתקע בהמיית הלב
מילים הם רק נחמת רגע
לתעוקת הלב
והכאב מפלח כל חדר

או בשיר מילים מתרסקות.

מילים מתרסקות
מילים מתרסקות על פסי הנקוד
נדרסות בשפת סימני הלוויה מקדמת
גם האין אונים מקטין את יכולת המעשה,
לעוד איבוד דעת.

ש. ואי אפשר בלי אקטואליה, כאב שכול אתה בוודאי חווה בימים אלה כאב מחודש בשל חוסר ההצלחה לשחרר את שבויינו. אני חושבת שצריך לשוחח דווקא איתך על הנושא הזה, כמי שחווה את החוויה הזאת. מה תוכל לומר להורים הממתינים לשובם של יקיריהם. היש מילים לומר להם, ולחזק אותם?

האם יש להגמיש את תנאי שחרורם? האם ערך חיי הבנים שקול לכמות של אסירים והאם יש לבצע מיון והפרדה באשר לדרישות השחרור של האסירים כאן בארץ בתמורה לחטופים?

ת. חטיפתם של חיילי צה"ל גלעד שליט, אהוד גולדווסר ואלדד רגב החזירה אותי לכאב שליווה אותי ואת משפחתי בכל התקופה שבננו היה בשבי, מצאתי את עצמי כואב את כאבם ואת חוסר האונים באי ידיעה על מה עלה בגורלם, כאב זה מלווה אותי יום יום שעה שעה. בפגישות רבות שקיימתי עם ההורים הדגשתי בפניהם כבר בימים הראשונים שהמסע הזה לא יהיה קצר והם צריכים להיערך אליו משלושה הבטים, בהבט הזמן שחזרת הבנים מהשבי יכולה לקחת שנים. בהבט של החוסן המשפחתי, יש לקבל החלטות מיידיות שישמרו על התא המשפחתי אך בו-זמנית תעשה המשפחה את המוטל עליה על-מנת לבצע את החלק של המשפחה בהחזרת הבן מהשבי ויש לכך משמעויות רבות.

ומההבט של המדינה, לחבק את המדינה מבחוץ בהתבטאויות, היות והיא בסופו של דבר תחזיר את הבן מהשבי, ומאידך ללחוץ עליה בדיונים הפנימיים על-מנת להביא לסיומו של התהליך של החזרת הבנים מהשבי.

ממד הזמן יש לו חשיבות רבה, יש נקודת זמן שעלולה לחטיפה להפוך למקרה טרגי לא פתור. ההורים חייבים להיות עם היד על הדופק ולהחזיק את הנושא בתודעה הציבורית ולדרוש פתרון.

שאלת המחיר היא קשה מכל הבט שהוא. עבור ההורים אין מחיר לחיי בנם וכל מחיר שהמדינה נדרשת לשלם ההורים יגידו כן. מבחינת המדינה שהיא שומר האינטרסים של הכלל, היא אמורה לעשות הכול ע"מ להקטין את הנזק של הכשל שהיה בחטיפת החיילים.

השאלה איזה סוג של אסירים המדינה תשחרר, על זה ניתנה תשובה בזמן שהמדינה שיחררה את הרוצח הנתעב קוזו אוקמוטו שידיו מגואלות בדמם של יהודים רבים.

ש. אני רואה אותך בדה מרקר ,האם אתה חושב ששיתוף הגולשים בכתיבתך הוא חוויה חיובית, האם היא מסייעת לך והאם אתה מנסה להעביר לאחרים רגשות והתחושות כדי לזכות לאהדה ולהכרה מסוימת. בקיצור מה דעתך על הרשתות החברתיות...

ת. החוויה של הרשתות החברתיות היא מורכבת שעדיין אני לא יודע לומר דעתי עליה, אני נמצא בדה מרקר מספר חודשים ואני יכול להגיד רק מה זה עשה לי. נחשפתי לרשת בעקבות הרצון שלי להקים אתר שבו אוכל לפרסם את היצירות שכתבתי, ואז בתי אפרת סיפרה לי על הרשת הזו. פתחתי בלוג ברשת ובתחילה פרסמתי את הספרים פרי עטי. התחלתי לשוטט באתר ולראות שרבים כותבים בו גם שירה, הדבר מצא חן בעיני מבחינה זאת שיכולתי לפרסם שיר או סיפור ומיד לקבל תגובות של קוראים ולהבין מה זה עושה לאחרים ועל רמת הכתיבה שלי לעומת מה שאחרים כותבים. שזה חשוב למשורר ומעודד אותו להמשיך לכתוב.

מתוך הניסיון שלי מהספרים שפרסמתי אני יודע שאין היום קוראים שירה כמו בעבר, משירה גם לא מתפרנסים. על כן, הגעתי למסקנה שעצם החשיפה בדה-מרקר, השירה שלי יכולה להגיע לציבור חובבי השירה וציבור אקראי אחר שמחפש ברשת יצירות שנכתבות על-פי הנושאים שהוא מחפש, ואז התועלת השולית וההשפעה יכולה להיות רבה.

מה עוד שאתה מקבל תגובות מיידיות ליצירות שלך ואתה מיד יודע על רמתן כיוונם והעניין שהם אצל הקוראים הפוטנציאליים כמובן תוך סינון המתבקש מהצביעות שקיימת ברשת.

ככלל הרשתות החברתיות, לדעתי, נמצאות בחיתוליהן והן עתידות לעבור שינויים רבים נוספים ולהפוך עם הזמן לחלק חשוב בקהילות מגובשות שמוצאות עניין משותף לא רק לצורך היכרויות שזה היום המוטו העיקרי.

ש. כאב שכול ואני כאחות שכולה יודעים כי הכתיבה היא גם ניסיון שלנו לזכור, כיצד הכתיבה מסייעת לזכור?

ת. כאחות שכולה לבטח את יודעת שלא צריך שום תזכורת ע"מ שנזכור את יקירנו, כל פעולה מזכירה את יקירנו שאינם איתנו עוד. אך לבטח יש בכתיבה ע"מ לזכור את הרגעים והמקומות שנחרטים בזיכרון שלנו. להלן שיר שכתבתי לאחרונה ופורסם בדה-מרקר.

אֱמוּנָה שֶׁעָלְתָה עַל גְּדוֹתֶיהָ

עַל הַר חֶרְמוֹן סַבָּא קֶרַח
הָיִיתָ בַּמַּדִּים אוֹרֵחַ
מִמּוּל בַּמִּשְׁעוֹל הַיּוֹרֵד
עַל זְקָנִי יָרַד כָּבֵד

הַר דֹּב וְהָעֵמֶק שֶׁמִּתַּחְתָּיו
לֹא הָיָה רֶמֶז לַמַּאֲחָז
שָׁמַיִם הֶאֱדִימוּ בַּמַּחֲצִית הַיּוֹם
לֹא מֵחֻמָּהּ שֶׁל זוֹ הָאָיֹם

מֵרֹעַ שֶׁהִסְתַּתֵּר בְּיֵצֶר הָאָדָם
שֶׁאֱמוּנָה בֶּאֱלֹהָיו עָלְתָה עַל גְּדוֹתֶיהָ
מִגְּרָה נַעַר חֲמוּדוֹת שֶׁחָלַם
עַל עוֹלָם אַחֵר אַךְ נָדַם
חַיִּים אַבְרָהָם
דֶּצֶמְבֶּר 2007

כשאתה מנסה לזכור התמונות חולפות בראשך במהירות, על-מנת לתת להם צביון של זיכרון מוחשי אתה מעלה אותם על כתב הינה דוגמה נוספת לשיר שכתבתי לאחרונה על המקום בו שירת בני את רוב שרותו הצבאי ב"צוקי עובדה":

לַיְלָה חוּשָׁנִי

עַנְנֵי אָבָק עָלוּ בָּאֹפֶק
נָשְׂאוּ אֶת הַיּוֹם לְאִטוֹ
הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה בַּצַּמָּרוֹת הֶהָרִים
הִשְׁאִירָה לִי לַיְלָה אָפֵל

מִמַּעֲבֵי אֲדָמָה חֲרֵבָה בָּקְעוּ
עֲבֻתּוֹת צִנָּה לָפְתוּ בִּבְשָׂרִי
לִמְרַאֲשׁוֹתַי סֶלַע חָמוּשׁ מְחֻדָּד
בַּמִּדְבָּר "צוּקֵי עֻבְדָּה"

שָׁכַבְתִּי פְּרַקְדָּן חֻפַּת שָׁמַיִם מֵעָלַי
כּוֹכָב צִיֵּר שֹׁבֶל צִבְעוֹנִי
צֶבַע לֵילִי נִבַּט חוּשָׁנִי
שׁוֹכֵב וְחוֹשֵׁב מַדּוּעַ אֲנִי

אֵין לִי תְּשׁוּבָה אָמַר הַקּוֹל
הִסְתַּכַּלְתִּי סָבִיב לֹא הָיָה מְאוּם
רַק חֹשֶׁךְ מִסָּבִיב עָמוּם
וְהַתַּרְמִיל נוֹתַר יָתוֹם

חַיִּים אַבְרָהָם
דצמבר 2007

לא הספקתי לראיין את חיים אברהם על סדרת ספרי הילדים שלו, ועד כמה שידוע לי גם בספרי הילדים משלב חיים את כישרונו וגם מעלה את זכרו של בנו תוך סיפור הרפתקאות סביב העולם.

אני מודה לחיים אברהם כנות של תשובותיו, ויש תחושה שיש דברים רבים שלא הספקנו לדבר עליהם. בוודאי ביצירותיו הבאות תהיינה תהיות אישיות וגם לאומיות.