מי זקוק לטיפול

חופש הביטוי הוא ערך חשוב. בישראל יש לו מעמד עליון, משל הוא מעוגן בחוק יסוד. וטוב שכך. אך מה חבל שרבים ורעים מנצלים זאת להקניט אחרים וליחס להם אפילו מחלת נפש, משל המטרה - יירוטם מהדרך, מקדשת את האמצעים.

הנה כמה דוגמאות לשימוש אסור ופסול מצד כמה "כוכבי תקשורת":

• מישאל חשין - בניסיונו לפגוע בשר המשפטים, דניאל פרידמן, על שהלה מעז להוביל הצעות חוק שאותן מנסה לסכל, שלא כדין, כנופיית דורית ביניש, אמר בתגובה לראיון באחד מערוצי הטלוויזיה, כי הוא אינו יכול להסביר את התנהגותו של פרידמן מאחר שהוא אינו פסיכולוג. משמע: לגישת חשין, פרידמן לוקה כביכול בנפשו, ועל-כן רק איש מקצוע, כמו פסיכולוג, יכול להסביר את יוזמותיו של פרידמן (שאגב: כולן במסגרת תפקידו כשר משפטים, י.י.). חשין אולי שכח את התנכרותו לבתו, בשר מבשרו, במשך שנים רבות, מה שמעיד כנראה על התנהגות בלתי אנושית ובלתי מאוזנת. אנחנו לא שכחנו;

• יוסף (טומי) לפיד - הקניט עשרות פעמים את כל העושים במלאכת חשיפת מעלליו ופשעיו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, ושוב-ושוב הוא טען כי אלה - ובראשם מבקר המדינה השופט (בדימ.) מיכה לינדנשטראוס, יועצו ניצב (בדימ.) יעקב בורובסקי, והחשב הכללי (היוצא), ירון זליכה, צריכים טיפול אצל פסיכולוג או פסיכיאטר. לפיד, "שקרן עם קבלות", לא מפנים כנראה די הצורך כי התנהגותו מעלה סימני שאלה בדבר כשירותו להתראיין בשידור חי;

• אהוד אולמרט - דברים דומים אמר אולמרט עצמו שוב ושוב בתקשורת, כולל בראיונות חג. במיוחד סימן אולמרט את לינדנשטראוס ואת זליכה כמי שטעונים טיפול נפשי. וכשהדברים באים מפיו של ראש ממשלה מכהן, אין כמעט צורך להסביר את חומרתם, ואת הבעיה שאנו תקועים, למעשה, עם ראש ממשלה שאינו יודע את גבולות המותר והאסור;

• יאיר לפיד - דחה את הביקורת נגדו על דילוגו ממעמד של שותף בכיר בקמפיין בנק הפועלים, לעמדת מנחה ומגיש החדשות בערוץ 2 (ערב שבת). לדידי, זכותו של לפיד לדלג מקמפיין לעמדת מנחה-מגיש ואין בכך כדי לפוסלו. עם זאת, מוטב היה שישיב עניינית לביקורת עניינית. ולא כך נהג: בראיון לאחד העיתונים אמר נגד מבקריו, כי מי שלא מבין ומקבל זאת, זקוק לטיפול [פסיכולוגי, כמובן...]. הנה כי כן: התפוח לא נפל רחוק מהעץ;

• אמנון דנקנר - עשרות פעמים, הן ברשימותיו במעריב והן בתוכניות טלוויזיה ("מועצת החכמים"), הוא ייחס מחלת נפש לכמה גורמים, ובהם למבקר לינדנשטראוס, ליועץ בורובסקי, ולחשב זליכה, ואמר כי הם זקוקים לטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי. לשיא הגיע כאשר פרסם במעריב כמעט על-פני שני עמודים כמה מתמונות הח"מ, ובכיתוב התמונות תיאר את הובלתי, כביכול, לבית משוגעים. כך נהג דנקנר ימים ספורים לאחר שחשפתי את פרשת כרמיה (המצויה עכשיו, בהנחיית היועמ"ש, בחקירת המשטרה). דנקנר אולי שכח אירועים מסויימים מן העבר, ועל-כן הוא הרשה לעצמו - בהעדר טיעונים ענייניים - להקניט ולנסות ולפגוע במי שסומנו כיריביו וכחושפי השחיתויות של אולמרט.

אין ולא יכול להיות ספק: הניסיונות מצד האישים הנ"ל לפגוע בלגיטימיות של אחרים (כדי לטרפד את מעשיהם), ולייחס להם מחלת נפש, כביכול, לא רק שהוא בלתי-חוקי ובלתי ראוי, אלא הוא אף יכול להעיד על הבעיה האישית דווקא של האישים הנ"ל, שאינם מבינים די הצורך את חומרת מעשיהם. "הפוסל במומו פוסל", אמרו חז"ל.