בור כרה ויחפרהו

ההמשך לכותרת ידוע, "...ויפול רשע תחתיו". ובכן מיהו הכורה ומיהו הרשע הנופל? המדיה הישראלית ומועצת העיתונות הם הכורה ואיך לא, הם גם הנופלים.

את עקרונותיה הבסיסיים של הדמוקרטיה ניתן למנות בקרוב על אצבעות הידיים, אפילו למלוא אצבעות שתי רגלינו איננו נזקקים. כלל מערכת החוקים והתקנות הדמוקרטיות הם נגזרותיהם של אותם כללים מעטים יחסית. על-מנת לסבר את האוזן די הוא כי נזכיר את נושא "כבוד האדם וחרותו", "חופש הביטוי לכל", "אדם הינו זכאי עד שיוכח אחרת" וכדומה כחלק מאותם מעטים ומיוחסים.

רק שלושת יסודות דמוקרטיים אלו לבדם הניבו אלפי אלפים תקנות וכללים הבאים לפרשם ולהתאימם לחיי היום יום ועוד יד המחוקק נטויה.

מדוע ככלות הכל ירדו חוקים לעולם? הדעת נותנת כי באם אנו בני האדם היינו ישרים ומתנהלים כסרגל עם עצמנו ושכנינו, הרי לא היה כלל צורך בגופים מחוקקים ואותם אוכפי חוקים. עובדה היא כי אנו מתנהלים לפי ספר החוקים וכך ברור הוא, במבחן התוצאה, כי כשלנו מקדמת דנא בהתנהלותנו האחד כלפי השני וכלפי הציבור בו אנו יושבים.

הרי אין צורך לזכות בתואר בתקשורת המונים, די לצפות בכתבות הטלוויזיה, לעלעל בכל עיתון מצוי או לדפדף באתרי החדשות האינטרנטיים על-מנת להבין כי המדיה הישראלית בהתנהלותה משך העשורים האחרונים פרצה את כל גבולות האתיקה והמוסר. זו יצרה כדור שלג מתגלגל מתעצם וגדל של היזון חוזר עם הציבור וממנו אליה וחוזר חלילה. אנו נוהגים להשתבח בכך כי המדיה הינה "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ומתעלמים מהתפקיד בעיצוב דעת הקהל ומשמעויותיו בו הינה ממלאת תפקיד מכריע. אנו מגיעים למצבים בהם איננו יודעים יותר האם הסיבה היא המסובב או להפך, האם העיתונות מדווחת על הארועים או גורמת להם "לקרות" ואז מדווחת עליהם.

דוגמא מאלפת לנאמר לעיל הינה "כתבות הפדופילים" של ערוץ 10 אשר בהן חברו כל האלמנטים המדוברים: סיפור טוב, רגישות ציבורית, יצירת עניין ציבורי נוסף, רייטיג שיא. אך בסופו של יום המדיה יצרה סיפור על-מנת לקטוף את פירות הרייטיג על פני מתחרותיה וכדי להאדיר רייטיג עברה על אחד מבסיסי עקרונות הדמוקרטיה בחושפה את פני הנאשמים ופרטיהם דבר המהווה עברה פלילית וכמובן אסור באיסור חמור. העיתונות שימשה כאן כמרסקת הדמוקרטיה, ככלב הטורף של הדמוקרטיה. גם אם בטווח הקצר גרמה הכתבה להעלאת המודעות בנושא הפדופיליה הרי שבטווח הרחוק הנזק שכבר נגרם ועוד יגרם לדמוקרטיה הישראלית גדול.

כבר הוליווד הידועה ברגישותה המקדימה את זמנה בנושאים רבים נתנה לכך ביטוי בסרט פעולה פופולרי של סוכן 007 ג'ימס בונד בשם "המחר אינו מת" (תרגום מילולי) אשר בו איל עיתונות כל יכול מטביע ספינת ביון בריטית על-מנת לגרום לסיכסוך בינלאומי עם סין, אשר כמובן קורה, ולדווח על כך ברשת עיתוניו. אמירתו של הטייקון הוירטואלי אמורה לשמש סימן אזהרה עבורנו "אין חדשות ראויות יותר מאשר חדשות רעות". ברי הוא כי יוצרי הסרט נתנו ביטוי לאשר מתרחש בצורה זו או אחרת הלכה למעשה.

האמרה כי העיתונאים הרי באים מן העם וכך מתנהגים כפי שמתנהג העם אינה מדוייקת. המדיה מכתיבה את הדעות הציבוריות וסדר היום הציבורי, מדווחת עליו, מעצימה אותו, מזינה את הציבור שוב ושוב ושוב מדווחת על הנושאים אשר מלמפרע הועצמו על ידה, וחוזר חלילה, כך שהמדיה אינה חלק מהעם אלא מעצבת את העם הלכה ולמעשה בדמותה. האם זהו התפקיד שיועד למדיה, מסופקני.

עיתונאי המדיה לא נבחרו לתפקידם ע"י הציבור וחמור מכך, אינם מחוייבים לדין וחשבון לאיש מלבד לשולחיהם. כל התנהלותם והתנהלות מנהליהם היא חסויה, ואיך לא, כך שאותה השקיפות אשר הם דורשים מהאחר אינה קיימת כלל וכלל בכל האמור בהם.

היפוטתי אך בהחלט אפשרי, מסוגל עיתון רב השפעה אשר מנהליו ועיתונאיו ירדו מהפסים לנתב את ההתנהלות הציבורית לכיוון לאומי אובדני. היפוטתי? האם איננו עדים לכך במקרים מסויימים כאן ועכשיו במקומותינו?

מזה שנים שהמדיה שמה ללעג וקלס את חוקי מדינת ישראל השכם והערב ומפרה בראש חוצות ובבוטות מחרידה את חזקת החפות אשר כפי שצויין לעיל מהווה מיסודותיה הבסיסיים החשובים של הדמוקרטיה. רבים וטובים מתריעים מזה זמן רב על התנהגות נלוזה זו אשר בנוסף הינה פלילית אך קולם כקול קורא במדבר.

בעולם אידאלי בו הנחקר הופך למואשם ונאשם כפועל יוצא אוטומטי מפתיחת החקירה נגדו אפשר ופרסום פרטי חשודים בשלבים המוקדמים של חקירתם נראה הגיוני. עולמנו אינו אידאלי. המשטרה טועה, נראה כי לאחרונה אף יותר מתמיד. גורמים אינטרסנטים תופרים תיקים וידועה לשמצה היא המתפרה הגדולה והמשוכללת של פרקליטות המדינה נגד אלו שאינם אנ"ש. שוטרים תופרים תיקים ליריבים פליליים כאשר הינם מועסקים ע"י הכנופיה היריבה.

עקרון "בוזגלו" נראה מיושם דווקא לחברי העשירון העליון ולא בעבור "בוגלו" מאופקים והרשימה עוד ארוכה. האם המדיה ועיתונאיה אינה מודעים לכל אלו ואחרים? מובן שיודעים אך מתעלמים, מצפצפים, בועטים ברגל גסה ומעלים את הנחשפים העלובים על מזבח מולך הרייטיג. עולמם של נפגעי המדיה חרב עליהם עקב הפרסום המוקדם והפראי ואין להם היכן להלין על כך או לחייב את הפוגעים בתשלום פיצויים מידי והולם. תביעה משפטית במקרים כגון אלו נגד העיתונות אך מוסיפה יגון וכאב לתובע הנאלץ לעמוד מול קונגלומרט עיתונות דורסני ורב האמצעים.

האם הגב' דורנר, נשיאת מועצת העיתונות, אינה מודעת לכל הנזכר לעיל? ובכן אחת משתיים, או שאינה יודעת את הידוע לכל בן טיפש-עשרה המסוגל לקרוא או לצפות במרקע הטלוויזיה ואז יש לפטרה מידית מתפקידה, או שיודעת ואז כמובן מועלת בתפקידה וכך שוב יש לפטרה מתפקידה, ואת כל חברי מועצת העיתונות יחד עמה.


הצעת חוק


הכנסת, באורח מפתיע וחיובי, יצאה מאדישותה ויזמה הצעת חוק האוסרת פרסום שם ופרטי חשודים קודם להגשת כתב האישום נגדם. כמובן לא היה כל צורך בכך באם המדיה ומועצתה היתה מפקחת ומענישה בחומרה את פורצי הגדר. אך המדיה המלאה עד כלות בערך עצמה כה עסוקה בהגנה עצמית וחלוקת כיבודים לעצמה בבחינת "יהללך זר ולא (ואם לא) פיך" שהפכה לאימפוטנטית מוחלטת בכל האמור לשמירה על ערכי הדמוקרטיה עליהם אמורה היא להגן. ומכיוון שכך לא הותירה הברירה בידי הכנסת אלא להעביר את הצעת החוק הנידונה. מה חבל כי לחץ מסיבי של טייקוני התקשורת גרם לכנסת לחזור בה מהצעת החוק.

הג'ב דורנר, שופטת בית המשפט העליון (בדימ.), נראה כי עברה הכשרה מקפת במשכנה הקודם אודות הגנה בכל מחיר על "הקליקה" בה היא שוכנת. נתבשרנו כי הינה מגנה את יוזמת החוק הנידונה בטענה כי פוליטיקאים יוכלו לחמוק מגינוי ציבורי בעקבות החוק. חשוב לציין כי אם עד עתה ההתר לפירסום עקב פתיחת חקירה נגד חשוד היה אוטומטי ורק בית המשפט היה מוסמך למנוע זאת עקב בקשתו של הנחשף, הרי עתה התהפכו היוצרות. לפי הצעת החוק החדשה איסור הפרסום הינו גורף אלא אם יתבקש בית המשפט להתירו בנימוקי טובת הציבור.

באם הגב' הנכבדה היתה ישרה עם עצמה ועמנו הרי היתה מודה בקילקולים ובנחיצות החוק אך יוצאת בהצעה נגדית (בהתאם להצעתי והצעות אחרים) כי חוק זה לא יחול על נבחרי ציבור, חד וחלק. בכך שלא עשתה זאת או למצער העלתה תוכנית מקפת לסתימת הפירצה המוסרית-פלילית ע"י המדיה, הבעירה הגב' את הכובע על ראשה. ברי הוא כי לא חשיפת הפוליטיקאים היא לנגד עיניה אלא הגנה גורפת על הרייטיג ורווחיהם של שולחיה ממועצת העיתונות.

מאליה עולה התהייה, באם פירכות אלו בשיקוליה של הג'ב דורנר אשר הם כה ברורים ונעלמו מעיניה, הכיצד ישבה כלל בבית המשפט העליון ועוד רחמנא ליצלן בבג"צ, מפחיד לחשוב על כך.

חופש הביטוי הינו כאמור חלק מבסיסי הדמוקרטיה החיוניים ביותר, אך באם חופש הביטוי הופך במבחן המעשה לרשיון לאנרכיה פרטית וציבורית עלינו להכילו לרמה אשר תיצור איזון מתאים בין אותו חופש ביטוי נגד זכות הפרט לפרטיות בכפוך לאינטרס הציבורי. ללא ספק גלשנו מנקודת האיזון מימים עברו למדרון האנרכיה. אך לא הכל אבוד, את שקלקלנו ביכולתנו לתקן.

הפתרון (חלקי בלבד)

א. את מתכונתו של החוק לאיסור פרסום שמות חשודים המוצע יש לתקן ועדיין לא מאוחר לכך. יש להוציא מתכולתו את כל נבחרי הציבור בצורה גורפת. לכל דבר ועניין לא תושת כל מגבלה על המדיה בפרסום מעלליהם של אלו מפאת העניין הציבורי בהם. בנוסף, יש לשקול הוצאת כל משרתי הציבור מתכולת החוק בנוסף לנבחרי הציבור.

עיתונאים (ושופטים) אינם נבחרי ציבור ואינם נושאים באחריות (מבחינה מעשית) למעשיהם. ולכן:

ב. עיתונאים יהיו חייבים בענישה במידה והפרו את תקנון מועצת העיתונות, אשר חייב להפוך מהר ככל הניתן לחלק מספר החוקים של מדינת ישראל בהתאם לפקודת החוק הפלילי. לחילופין ניתן יהיה לפנות להליכי גישור בנושאים השנויים במחלוקת אך במדה והוברר כי נעברה ע"י העיתונאי עבירה על פקודת החוק הפלילי יועבר כל הנושא לטיפול המשטרה.

ג. כל דיוני מועצת העיתונות יהיו שקופים ונגישים לביקורת ציבורית מלאה. החלטות המועצה בנוגע להתנהלות של עיתונאי שאינה הולמת יפורסמו במיוחד, בנפרד ובמודגש ע" עיתונו ובאחריות המועצה.

ד. עיתונאי שסרח, בהתאם לתקנון מועצת העיתונות ופקודת החוק הפלילי המחליפה אותו, לא יורשה לעסוק יותר במקצוע זה לפרק זמן אשר יקבע בחוק ועד השעיה טוטלית וזאת בנוסף לעונשים הקבועים בחוק.

ה. לא יורשה לעסוק במקצוע העיתונות כל אדם אשר לא קנה השכלה מתאימה אם ישירה ואם עקיפה כפי הקריטריונים שייקבעו ע"י מועצת העיתונות ובפיקוח משרד החינוך.

ו. לא יעסוק אדם במקצוע העיתונות בלא שעבר השתלמות יסודית מקדימה בנושא האתיקה העיתונאית ויגיש על כך בחינות בקיאות לפני תחילת עיסוקו במקצוע זה. כל עיתונאי יחוייב בנוסף בהשתלמות שנתית בנושאי האתיקה והחוק בתקשורת. ההשתלמויות ינוהלו ע"י מועצת העיתונות וידוווחו באופן שוטף למשרדי החינוך והתרבות ומשרד ראש הממשלה.

ז. במידה והוכחה פגיעה בשמו הטוב של אדם עקב אי ציות לחוק החדש יושת, מנדטורית, בחוק, פיצוי כספי הולם אשר יאפשר לנפגע שיקום חייו וחיי משפחתו בצורה מושלמת. הנפגע לא יהיה חייב לתבוע את העיתון או העיתונאי הפוגע והשופטים יהיו מחויבים להטלת הקנס/פיצוי כספי כחלק אינטגרלי של גזר הדין.

הערה

ז. פרידמן לטיפולך. מעניין לעניין באותו עניין. שופטים שסרחו בהתאם לפקודת החוק הפלילי ישאו בענישה מתאימה. שפיטתם של השופטים הסורחים תעשה ע"י טריבונל מיוחד שימונה לתפקידו ע"י משרד המשפטים. כל הבירורים בעניינם יהיו שקופים ונגישים לציבור במלואם. תוקם "סיירת פיקוח" תחת מסווה אשר בנוסף לבדיקת תיקי הדין של השופטים, תעבור באולמות המשפט ותדווח למשרד המשפטים אודות אותם שופטים/ות סורחים. גם כאן יעבור כל שופט אחת לשנה מספר ימי עיון בעניני סדר הדין הפלילי, ערכי מוסר ואובייקטיביות אוניברסליים באחריות משרד המשפטים.